את פרק "עובדה" האחרון של העונה, חתמה התצפיתנית אורי מגידיש, שישבה מול המצלמות לראשונה וסיפרה על הרגעים הקשים מהחטיפה בנחל עוז, השבי, הפציעה ועל שחרורה במבצע החילוץ ההרואי של לוחמי שב"כ וצה"ל שרוב פרטיו נותרו עמומים מטעמי צנזורה. "פחד אימים" הרגשתי בכל יום ורגע בשבי, תיארה זאת מגידיש בצמד מילים שמסביר הכל. פחד אימים.
לא מעט שמועות נפוצו על אורי מגידיש, התצפיתנית החטופה הראשונה שחולצה ושוחררה משבי חמאס, ובראשן אין מי שלא נתקל בסיפורים על הריון והפלה שעברה. אין אדם במדינה שלא סיפר כי שמע את השמועות ממקור שלישי, שני ואפילו ראשון, אלא שאמש בריאיון שמה מגידיש סוף לשמועות הנבזיות, שרצו כמו אש בשדה קוצים ולא הייתה להן אף אחיזה במציאות.
מה שמשמש לנו מראה על התכונה האנושית המכוערת, להפיץ שמועות מבלי לאמת אותן, ולהדהד פייק ניוז שפוגע בשמו הטוב ובפרטיותו של האדם. כמה קל לדבר ולהפיץ, וכמה נזק זה מותיר. מגידיש הייתה עבור כל אחד ואחת מאיתנו סוג של תמרור אזהרה ושיעור בו למדנו שכל אחד חייב לקחת אחריות ולנצור את לשונו בעיקר כשמדובר בנושא כה רגיש.
יחד עם זאת העידה מגידיש באומץ רב, מעורר הערצה, צעירה מתוקה עם חיוך ממיס ורך, כי הוטרדה מינית בידי אחד משוביה והצטרפה לחטופות אחרות גיבורות, שחשפו כי עברו הטרדה מינית בשבי: "הרגשתי שהבוס (האחראי) לא מסתכל עליי כמו שבן אדם רגיל מסתכל. אני אומרת לו שיש לי בן זוג, אבל זה נותן לו לגיטימציה לשאול שאלות מיניות. הוא מתחיל להתקרב ולגעת, אני אומרת לו שאני לא רוצה. אני לא יכולה להתנגד לו כמו שאני צריכה". עוד סיפרה כי אחרי שחזרה לביתה "לקח זמן עד שסיפרתי לבן זוג שלי. זה לא שיכולתי למנוע את זה, אבל תמיד יש מחשבה של 'מה אם הייתי עושה ככה', ואלוהים יודע מה היה קורה אם הייתי בדירה הזאת יותר זמן".
מגידיש גם סיפרה שנפצעה מהפצצות צה"ל, מידע ששיתף כמעט כל חטוף שחזר משבי חמאס, וזו נורה אדומה שמזכירה לנו שוב ושוב כי הלחימה שמתרחשת בימים אלה ממש, מסכנת את החטופים שלנו, והחזרת החטופים והכרעת חמאס, הן שתי מטרות מלחמה, שמתנגשות אחת בשנייה ולא כפי שהממשלה מנסה לשלב ביניהן. מגידיש שיתפה כי הובהלה לבית חולים יחד עם השובה שלה באמבולנס, שם גילתה כי נפגעה בגולגולת ונתפרה על ידי רופא ללא חומרי הרדמה, וחוותה כאב שלא חוותה כל חייה.
הדברים המטלטלים של מגידיש כואבים לכל אחד ואחת מאיתנו ומזכירים לנו את רמות אכזריותו של האויב שצמוד לגבולותינו, שמשחק בכללי משחק שונים משלנו, ושלום הוא לא חלק מכללי המשחק. הריאיון של מגידיש היה מטלטל, היו רגעים שהצמרמורת שאחזה בי הייתה ממש כואבת פיזית, אבל היה עוד דבר אחד מטלטל לא פחות שאמרה השורדת שבי, שנוגע בכל אזרח או אזרחית במדינת ישראל, ובכל הורה ששולח את בנו או בתו לשירות צבאי.
מגידיש סיפרה על רגע החטיפה והפחד המשתק שאחז בה לאחר שהכירה היטב את נוהל חניבעל, פקודה מטכ"לית של צה"ל שעוסקת בכללים לפעולה מיידית במקרה של חטיפת חייל בידי האויב. "עדיף חייל הרוג מחייל חטוף" ולכן "ההוראה היא להרוג את החייל והמחבל". זה לוקח אותי לאותה ידיעה שפרסמנו אמש על סא"ל במיל' אליאב דיקשטיין שישב באולפני חדשות 12 ואמר בנבזות מרושעת שכל חייל חטוף נחשב להרוג ולכן אפשר להקריב את החיילים החטופים. ונראה כי האמונה שלו שקיבלה במה אמש לא נולדה מריק או ואקום, אלא מתפיסת עולם צבאית וציונית. ומה זה אומר עלינו עכשיו, איך אפשר לשלוח את ילדינו לשרת בצה"ל ולתת את חלקם למדינה, אם אלו הנהלים הצבאיים וככה המדינה מוותרת בקלות על ילדינו. זו הוראה שצריך לטעמי לעשות לה חישוב מסלול מחדש.
בתום הריאיון של מגידיש הביאה אילנה דיין ציטוטים של טייסי צה"ל, מתנדבים לשירות מילואים, ששמותיהם ופרטיהם נותרו חסויים שחשפו כי מתגלה בימים אלה סוג של תסיסה מבעבעת וסרבנות מושתקת, של טייסי מילואים שמסרבים להתנדב לאחר שאיבדו אמון מוחלט בדרג המדיני ובמקבלי ההחלטות. כמו כן סיפרו על הרגעים שיצלקו אותם לעד, בהם נאלצו להפגיז מקומות עם חשש להימצאות חטופים וחטופות, והמצפן האנושי שלהם שלא מאפשר להם להמשיך להתנדב לרוח הלחימה. האם אנחנו עדים לסממנים של סוף המלחמה?
