השבעה באוקטובר שלי התחיל בבלבול. התעוררתי מצופרי האזעקה. יצאתי לחדר המדרגות יחף, חצי גוף עדיין במיטה, כשחזרתי הביתה הטלוויזיה דיברה בשפה חדשה. דיברו על חדירה, ירי, בלגן. ואז מישהו באולפן זרק: "יש דיווח על עשרים הרוגים". זה נשמע מופרך. עשרים? נו באמת. בטח לחץ, פייק ניוז, טירוף רגעי של התחלה. אנחנו הרי יודעים איך זה עובד, מספרים מנופחים, עדויות חלקיות, הכל יתברר. ככה אמרתי לעצמי, כמו שאומרים לעצמם אנשים שרוצים להישאר רגועים. שעה אחר כך המספר הזה כבר נראה כמו בדיחה רעה. לא עשרים. כבר מאה. וישבתי מול המסך, עם כוס קפה שהתקררה לי ביד כל אותו יום ועוד ימים רבים אחריו, באותה תנוחה, בוהה. שותק. מנסה להבין איך הכול קורס בזמן אמת. איך המציאות מתפוררת ולאף אחד אין מושג מה קורה. ואנחנו כמו ילדים שמישהו כיבה להם את האור. עיוורים. מבוהלים. מדחיקים. המספרים עלו למאתיים, אחר כך שלוש מאות, ואז כבר המספרים הפסיקו לספור אותי. נשארתי עם כוס קפה שהתקררה לי ביד, כמו המדינה, עומדת, פושרת, מתפרקת.
בזמן שרוב המדינה ניסתה לאסוף את עצמה מהרצפה, ואני והמסך שלי שותקים יחד, מהמחנה המשיחי התחילו לזרום הקולות. לא בכי. לא הלם. פרשנות. כאילו מה שקרה הוא לא טבח אלא שיעור תנ"ך באולפנה של גוש קטיף. אורית סטרוק קבעה שמדובר ב"תקופה של נס". לא סתם נס אלא נס שבא לעורר אותנו. לפני מספר ימים, לימור סון הר מלך לקחה את זה צעד אחד רחוק יותר, כשאמרה שחיילים "לא נופלים-הם מתעלים". משפט שמסביר הרבה עליהם, אבל לא כלום עלינו.
