ג'ון היין ושון קונולי, כך למדתי השבוע, היו שני סטודנטים כאשר הגו את הביטוי האמריקאי "לקפוץ מעל הכריש" – או כפי שתרגם אסף כהן, "לקפוץ את הכריש" (באנגלית: Jumping the Shark). זה ביטוי שמתייחס למי שלא יודע מתי הגיע הזמן להפסיק, ומקורו בפרק מהעונה החמישית של סדרת הלהיט הטלוויזיונית "ימים מאושרים" משנות ה-70.
בפרק המדובר, כוכב הסדרה – "הפונז" (שמשחק הנרי וינקלר) – מזנק בבגד ים, אבל בלי לוותר על מעיל העור המפורסם שלו, מעל כריש. כלומר, זהו פרק שבו כבר היה ברור שהסדרה הפכה מהצלחה קומית לבדיחה. תוכלו למצוא את הסצנה בחיפוש קצרצר ברשת.
"הודות לרגע המכונן הזה", כותבת אנני דיוק בספרה "לחתוך בזמן", "הביטוי 'לקפוץ את הכריש' נהפך לעלבון אולטימטיבי בתרבות הפופולרית". מושג שנמצא בשימוש רווח כדי לזהות את הרגע שבו משהו מתקלקל. זה ביטוי שמשתמשים בו כדי לאתר "את הדעיכה של תוכניות טלוויזיה, סדרות, סרטים ושחקנים, ואפילו ספורטאים, פוליטיקאים ומשפיענים ברשתות החברתיות".
במבט לאחור, כותבת דיוק – שספרה הוא קריאה נמרצת לעזיבה בזמן הנכון של כל-דבר-שהגיע-הזמן-לעזוב – "אפשר לראות מתי מישהו היה צריך לפרוש". במבט לאחור, קל להבחין בנקודה המדויקת שבה מישהו או משהו עבר את שיאו, "להבין מתי החלו העניינים להידרדר באופן חסר תקנה".
"לקפוץ את הכריש" הוא ביטוי אמריקאי שלא נקלט בעברית, ואולי טוב שכך. שהרי השבוע התברר שאפשר לייצר ביטוי כזה משלנו – תפארת המליצה מתוצרת הארץ. גם אצלנו זה יהיה ביטוי שמכוון לרגע שקל לזהות, שבו דרמה, קומדיה או טרגדיה הופכות לפארסה. רגע שבו כבר לגמרי ברור שבאמת הגיע הזמן לפרוש. להם יש "לקפוץ את הכריש" – ולנו יהיה "להקפיץ את מילביצקי". נדמה לי שמעבר לזה לא צריך להסביר.
מה קרה לאיום?
האם איראן הייתה אי פעם איום קיומי על ישראל? יש ישראלים שאומרים שלא הייתה. בעיקר ערבים ישראלים. אבל גם בקרב היהודים יש מעטים כאלה. ויש עוד כמה שאומרים שהייתה איום קיומי, אבל "רק במידה מעטה". רוב הישראלים סבורים שערב המערכה באיראן – רק לפני כמה שבועות, גם אם זה נראה כמו נצח – איראן הייתה איום קיומי על ישראל "במידה רבה".
כדי להניח שאיראן הייתה איום קיומי, צריך להאמין להנהגה הישראלית של העשורים האחרונים, ובעיקר למי שעמד בראשה רוב הזמן הזה – בנימין נתניהו. הוא שהרבה להשתמש בטרמינולוגיה הזאת. הוא שהרבה להסביר לישראלים וללא ישראלים, שאיראן הפועלת נמרצות להתחמשות בגרעין היא איום קיומי על ישראל. משמע – היא עלולה לערער את עצם קיומה של ישראל.
כאמור, בעניין הזה רוב הישראלים מאמינים לו. אבל לא במידה שווה. כמעט כל בוחרי הליכוד, מפלגתו של נתניהו, סבורים שלפני המלחמה איראן הייתה איום קיומי על ישראל במידה רבה. רוב בוחרי העבודה, מפלגה קטנה יותר, בצד השני של המפה הפוליטית, ספקנים יותר. שליש מהם חושבים כמו בוחרי הליכוד: איום קיומי במידה רבה. שני שלישים חושבים קצת פחות: איום קיומי "במידה מסוימת".
מה דמיינו הישראלים, או מה הם מדמיינים, כאשר הם חושבים על איראן כאיום קיומי? יש מי שמדמיינים טיל איראני נושא ראש חץ גרעיני הפוגע בלב תל אביב. האיראנים – כבר באפריל 2024 – שברו מחסום פסיכולוגי כאשר ירו לראשונה מטח כבד של טילים על ישראל. לפני כמה שבועות ראינו מה יכול לעשות טיל איראני החמוש בחומר נפץ כאשר הוא פוגע בלב תל אביב, או בשכונות שבפרבריה. המראה לא נעים. אפילו מבהיל. הוא מקל לדמיין את התסריט הגרוע הרבה-הרבה יותר של טיל מסוכן הרבה-הרבה יותר.
וכמובן, ישראלים – איך נקרא להם, מתוחכמים יותר? – לא מדמיינים את הטיל האיראני שנורה על תל אביב, אלא את הטיל שמאיים עליה. עצם קיומו הוא האיום הקיומי, כי הוא מגביל את היכולת של ישראל לפעול בחופשיות במרחב, נגד איראן עצמה, או נגד שלוחותיה. על פי התפיסה הזאת, הודעה מוסמכת ומאומתת על כך שיש בידי איראן טיל גרעיני היא כשלעצמה לא רק האיום הקיומי – אלא תחילת המימוש של האיום הקיומי.
ב-24 ביוני, בדיוק לפני חודש, ממשלת ישראל הודיעה כי "ישראל הסירה מעליה איום קיומי מיידי כפול – הן בתחום הגרעין והן בתחום הטילים הבליסטיים". זה היה עם כניסתה של הפסקת האש לתוקף. מאז מתנהל דיון, ולפעמים ויכוח, על השאלות – מה הצליחו ישראל וארצות הברית להשיג במבצע שלהן, ומה לא הצליחו להשיג? לא הכול ידוע. לא הכול ייוודע בקרוב. מתקנים שנפגעו נמצאים מתחת לאדמה. ייתכן מאוד שגם האיראנים עוד מנסים להבין מה קרה להם. ואחרי שיבינו, לא ימהרו לספר. בטח לא לישראל.
כלומר, כאשר ישראל הודיעה ש"הסירה מעליה איום קיומי מיידי כפול" היא עשתה זאת על סמך מידע חלקי. אולי הסירה, אולי לא הסירה. ואם הסירה – צריך לברר מה הסירה. שווה לשים לב לניסוח: "איום קיומי מיידי". זה מרמז על פרסומים לגבי כך שאיראן הייתה על סיפו של ניסיון לעשות מהלך שישנה את מאזן הכוחות האסטרטגי. זה היה המניע ליציאה לפעולה דווקא בעיתוי המסוים שנבחר.
קודם שאלנו: האם איראן הייתה איום קיומי על ישראל? עכשיו נשאל: האם היא עדיין איום קיומי על ישראל? אלה כמובן לא שאלות מקריות. את שתיהן ביררנו בסקר. וכמו שאמרנו על הראשונה – כדי לחשוב שאיראן הייתה איום קיומי צריך להאמין לנרטיב של מנהיגי ישראל, כך נאמר גם על השנייה – כדי לחשוב שישראל "הסירה מעליה איום קיומי" שוב צריך להאמין לנרטיב של מנהיגי ישראל.
לנו, האזרחים, אין יכולת לברר מה היה בידי איראן ומה נותר בידיה, מה היו כוונותיה בעבר, ומה כוונותיה היום, מה האמצעים שהיו בידי ישראל כאשר פעלה להסיר את האיום, ומה האמצעים שיש בידיה כיום כדי למנוע ממנו לשוב ולהתממש. כל שיש לנו הוא אוזניים, מידה של שיקול דעת, מה שאומרים לנו המנהיגים, ומה שהם ושלוחיהם, ולעיתים גם יריביהם, מדליפים לכלי התקשורת.
כמעט שישה מכל עשרה ישראלים אומרים שערב המערכה איראן הייתה במידה רבה איום קיומי על ישראל. פחות משניים מכל עשרה ישראלים סבורים שגם אחרי המערכה איראן היא במידה רבה איום קיומי על ישראל. זה מלמד על הצלחה. האם מדובר בהצלחה של המבצע? אולי – אבל בעיקר בהצלחה של המנהיגים שמדובר בהם, נתניהו ודונלד טראמפ, לשכנע את הישראלים שהמבצע הצליח. ארבעה מכל עשרה ישראלים סבורים כיום שאיראן כבר אינה איום קיומי, או שהיא איום כזה רק "במידה מועטה".
מי הכי משוכנעים בזה? הנה ההוכחה שמה שעומד על הפרק איננו ניתוח מפורט של המציאות, אלא בעיקר אמון במנהיגות. מי שחושבים שבערב המלחמה איראן הייתה האיום הכי חמור, הם גם אלה שחושבים באופן הכי נחרץ שהאיום אכן הוסר. הם האמינו לאזהרות החמורות של ההנהגה מפני איראן לפני המערכה – והם מאמינים להודעות המפליגות על ניצחון של ההנהגה אחרי המערכה.
נביט שוב על בוחרי אותן שתי מפלגות שהזכרנו קודם. מקרב בוחרי הליכוד, ארבעה מכל עשרה כבר לא חושבים שאיראן היא איום קיומי משמעותי. מקרב בוחרי העבודה, רק שניים מכל עשרה כבר לא חושבים שאיראן היא איום קיומי משמעותי. אלה האמינו ומאמינים למה שאמרה ואומרת הממשלה, ואלה לא האמינו ולא מאמינים למה שאמרה ואומרת הממשלה.
ואיראן? היא עודה איום משמעותי על ישראל. אם נזיז הצידה את המילה "קיומי", שמשמעותה מעורפלת, לאיראנים יש בהחלט מוטיבציה, יש אידיאולוגיה, יש משטר עוין, יש כוונת זדון. ייתכן שיש להם פחות משאבים. התקווה היא שיש להם פחות משאבים. אבל משאבים הם דבר שמתכלה ונצבר מחדש. כלומר – קל יותר לקבל בהודעת ישראל את המילה "מיידי" – קשה יותר לקבל את המילה "הסירה".
מה קרה לימין?
הציבור הישראלי זז ימינה. או כך נהוג לפחות לומר. מה זה אומר? לא תמיד לגמרי ברור. בנושאים מסוימים – נניח, הסוגיה הישראלית-פלסטינית – זה אומר שעמדותיו נעשו קשוחות יותר בתביעה לביטחון, ומסויגות יותר בנכונות לפשרות שעשויות להוביל לשלום (בין השאר, כי הציבור זז ימינה גם בכך שאינו מניח שיכול לבוא שלום). בסוגיות אחרות – נניח, הצבעה – התזוזה ימינה הרבה פחות מובהקת. התמיכה בממשלת הימין על מלא אינה גבוהה במיוחד, בטח לא יחסית לעבר. כלומר, הציבור זז למפלגות שנתפסות כממוקמות קצת יותר לכיוון המרכז.
וגם על זה צריך לשאול: מה זה אומר "לכיוון המרכז"? האם נפתלי בנט או אביגדור ליברמן מציגים עמדות ביטחוניות פשרניות יותר מאלה של אבי דיכטר או ישראל כ"ץ? לא בטוח. במקרה שלהם, המילה "מרכז" אינה מבטאת פשרנות ביטחונית או מדינית, אלא עמדה חברתית. הם נכונים הרבה יותר מדיכטר וכ"ץ לשתף פעולה עם קבוצות ישראליות שאינן ימניות מובהקות. הם "מרכז" במובן זה שאינם רוצים קואליציה ישראלית שהיא "ימין על מלא", אלא קואליציה ישראלית אחרת (הם יאמרו: ברית ציונית).
כשמדובר בהגדרה עצמית, הציבור הישראלי זז ימינה כבר די מזמן. התזוזה העיקרית הייתה לפני 25 שנים לערך, לאחר התמוטטות תהליך קמפ דיוויד ותחילת האינתיפאדה השנייה. ממש בקרוב נציין רבע מאה מאז האירועים הללו. אחר כך באה עוד עלייה, בתחילת העשור. האם הציבור זז עוד יותר ימינה בהגדרתו העצמית בעקבות שבעה באוקטובר?
סקרים שבחנו את השאלה הזאת לפני ואחרי מתקפת חמאס לא מצאו עדות ממשית לכך. עומר יעיר מאוניברסיטת רייכמן הסביר ש"מאז מתקפת חמאס האכזרית בשבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה, התחזקו בקרב הישראלים העוינות וחוסר האמון בפלסטינים, אך לא התרחשו שינויים מהותיים באופן שבו הישראלים מגדירים את האידיאולוגיה שלהם. במובן הזה, הישראלים לא באמת זזו ימינה – או לפחות עדיין לא".
כמה מהישראלים נמצאים בימין? לפי המחקר של המכון לחירות ואחריות, בערך 45%. זה כאשר הם מחלקים את האוכלוסייה לשלוש קבוצות. סקרים רבים מציעים, וגם מפרסמים תוצאות, בסולם שיש בו יותר משלוש אפשרויות – חמש, שבע וגם תשע. סולם של חמש מציע שתי קבוצות בימין ושתיים בשמאל – ימין מתון או ימין-מרכז בנוסף לימין. סולם של שבע מאפשר לחלק לימין עמוק, ימין וימין מתון או כל קומבינציה אחרת.
בסקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה יש שבע דרגות, שמופיעות כמספר: 1 זה שמאל, 4 זה מרכז, 7 זה ימין. אם מחשיבים כל מספר מ-1 (שמאל) עד 3 כשמאל (כי 4 כבר מוגדר כמרכז), גודלו של השמאל היהודי לפי המכון לדמוקרטיה הוא כ-12%, המרכז – 26%, והימין (מ-5 עד 7) – 60%.
זה בסולם של שבע. אבל מה קורה בסולמות אחרים? בטבלה אתם רואים שלוש אפשרויות – שתיים לקוחות מסקרי המדד, ואחת היא של המכון לדמוקרטיה. מה משותף להן? זה בהחלט מעניין: גודלו של הימין לא משתנה. הוא בסביבות 60% מכלל היהודים. מה שונה ביניהן? חלוקת האחוזים בקבוצות האחרות. יש לזה שתי סיבות.
האחת – הנוסח המדויק של האפשרויות. לדוגמה: יש הבדל בין "ימין-מרכז" לבין "ימין מתון". אלה קבוצות שיש ביניהן דמיון, אבל אינן חופפות. בעיקר, כי יש אנשי ימין שלא אוהבים את המילה "מרכז". אם מציעים להם "ימין מתון", הם יבחרו בזה, אבל אם "ימין-מרכז" – הם יזוזו ל"ימין", כדי לא להסכים לתווית של מרכז.
כמו שאפשר לראות בחלוקה לתשע קטגוריות, יש ישראלים שמעדיפים "שמאל מתון" ויש שמעדיפים "שמאל קרוב למרכז". אלה קטגוריות קרובות. אבל לא זהות. אם מסירים אחת מהן, יהיו שיזוזו בהגדרה העצמית לכיוון השמאל, ויהיו שיזוזו לכיוון המרכז.
השנייה – מספר האפשרויות. נניח שמציעים לכם רק שתי אפשרויות, "שמאל" ו"ימין". במקרה כזה, אם אתם מרגישים ב"מרכז", תצטרכו לבחור. ימינה או שמאלה? ונניח שמציעים לכם גם "מרכז", אבל אתם "שמאל מתון" או "שמאל קרוב למרכז", לאן תלכו, לשמאל או למרכז? ונניח שמציעים לכם חמש אפשרויות, שוב – אם אתם בקבוצת גבול, תצטרכו להכריע. ונניח שמציעים שבע, או תשע, שוב תחשבו מחדש על המיקום המדויק שלכם.
מה שאפשר לראות בסקרים שאנחנו מציגים בטבלה, זה שישראלים שרוצים להישאר בימין נשארים בימין. הם יכולים למשוך עוד ועוד לכיוון המרכז, אבל בוחרים – בכל המקרים שיש כאן – קטגוריה שעוד נספרת במסגרת הימין. לכן שיעור היהודים בימין כל כך דומה בכל המקרים. הימין הוא מותג חזק. מי שרוצים להגדיר את עצמם כימין, לא ממהרים לוותר על המותג הזה.
לעומת זאת, במרכז ובשמאל המותגים יותר נזילים. העובדה שקוראים למחנה הזה "מרכז-שמאל" היא כבר עדות ברורה לכך. ואם מדובר במחנה "מרכז-שמאל", התזוזות בתוכו כבר יותר זמינות וקלות. מה זה משנה אם אני או אתם מרכז או שמאל – זה ממילא אותו דבר. בהסתייגות אחת: מה שנמצא בקצה של השמאל. תרצו, תקראו לזה "השמאל האמיתי". בסקר של תשע קטגוריות, אלה הם מי שממוקמים בשמאל העמוק ובשמאל. בסקר של שבע קטגוריות, אלה הם מי שדירגו את עצמם 1 ו-2. בסקר של חמש קטגוריות, אלה הם מי שכתבו "שמאל". גם הקבוצה הזאת לא משתנה בגודלה. בסביבות 5%, או קצת יותר אם מותחים אותה.
ולמה כל זה מעניין? כדי להזכיר שהמרכז-שמאל היהודי נכנס למערכת בחירות כשהפוטנציאל המקסימלי שלו הוא כ-40% מהציבור היהודי. זהו. אין מספיק ישראלים במחנה הזה כדי להקים קואליציה. כמובן, אלא אם מחליטים שהמחנה כולל גם מפלגות ערביות, ואז יהיו לו אתגרים נוספים, משום שיש במרכז הישראלי לא מעט יהודים שבמקרה כזה יעדיפו לזוז גם הם ימינה.
במילים אחרות: המשחק הפוליטי של ישראל מתנהל בגזרה הצרה יחסית של מי שמגדירים את עצמם "ימין מתון" ו"ימין קרוב למרכז". אלה לא שייכים לשליש שהם התומכים המובהקים של הממשלה הנוכחית. אלה עשויים לבחור במישהו או משהו שהוא במובהק ימין, אבל לא בהכרח רוצה קואליציה של ימין מלא-מלא – ובלבד שיהיו משוכנעים שהתוצאה תהיה "ימין". כי את הימין הם לא עוזבים, ולא משנה כמה קטגוריות לבחירה תציעו להם.
השבוע השתמשנו בסקרים ומידע מאתר המדד, בסקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי לחודש יולי, בסקרי המכון לחירות ואחריות, INSS והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ובספר "לחתוך בזמן" של אנני דיוק בהוצאת מטר
[email protected]
