בתסכול שהולך וגובר לאורך הספר, אלברשטיין כותבת שוב ושוב על הייאוש מהמצב הישראלי הנצחי ("כעס עמוק שאני מסתירה שנים רבות ומנסה להתעלם ממנו, כעס על האופן שבו דברים מתנהלים כאן. ההשמצות, הזחיחות, היהירות, הזלזול בחיי אדם וחילופי ההאשמות מצד מקבלי ההחלטות, אלה ששלחו את האיש השקט לבצע את מה שהיה מוכן לבצע במסירות", היא כותבת ביחס למפגש עם אדם שנלחם ב-1973, ויכול היה להתאים גם להיום), וחשוב מכך – על האופן שבו נכרכו בו שיריה, בפרט בהקשרים של ימי זיכרון ושכול. ערב מלא שירים ובכי לזכר הרוגי אסון המסוקים, היה, מבחינתה הרגע בו נשברה. "אמרתי לעצמי: זהו, יותר אני לא משתתפת במעמדים כאלה. זה היה הקש ששבר את גבי ואת לבי. הרגשתי שאני חייבת להתנתק מהמחויבות הזאת למדינה ולכל מה שקורה לה. זה לא התפקיד שבחרתי בו כשהתחלתי לשיר. רציתי רק לשיר", היא נזכרת.
מעניין להתעכב על כך מעט: אלברשטיין אכן "מככבת" בפסקול ימי הזיכרון, ויש לה מגוון של שירים שלוחצים על בלוטות הדמע של האסונות הקולקטיבים של כולנו. הכמיהה הישראלית הנצחית לנוסטלגיה מובילה אל השירים האלה שוב ושוב, ומסיבות מובנות: אי אפשר להתכחש לעוצמתם. אלא שאפשר גם להבין את העלבון: לצידם של השירים הללו יש גם מאות אחרים, מצחיקים ונוגים, שירי מחאה ואהבה, שירי ילדים ומה לא. ואפשר להבין את התסכול: למה קול כל כך יפה, מקורי וכן, משעשע, הופך בסופו של דבר לצליל הרשמי המזוהה דווקא עם הרגעים הנוראים ביותר? האם זה אסונה, או שמא האסון של כולנו?
"אני תוהה מה קרה שבאמת קולי ושיריי הפכו עם השנים לשירי אבל או נחמה, גם כשהשיר עצמו לא ממש התכוון לזה. מתי קיבלתי את התפקיד הזה. האם זאת הייתה בכלל החלטה?", היא שואלת בסוף העצוב של הספר. ובאמת: אלו יחסים מורכבים. לשירים האלה יש כוח, ויש להם ביקוש, ובכל זאת הם חלק ממנה. היא מגלה איך בשנים האחרונות חזר "החיטה צומחת שוב" להופעות, ואיך הסכימה לחדש את "השכם השכם בבוקר" לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, לקראת אוקטובר 2023. "באמת הייתי בטוחה שזהו, הגיעו ימים שקטים, והשירים יישארו שירי זיכרון לטקסים, כמו תמונות באלבום. רק זיכרונות. ופתאום אסון גדול קרה ושוב משמיעים את 'החיטה צומחת שוב' ו'השכם השכם בבוקר', ושוב קולי הפך למבשר אסון. הלב נשבר". ועל זה כתבה המשוררת: ואיך קרה, ואיך קרה, ואיך קורה עדיין.
