ביום הולדתה ה־64, שחל בחודש שעבר, התקשרתי אל סי היימן כדי לראיין אותה לרגל צאת אלבומה החדש, ה־11 במספר, “ילדה ברזל”. “שירים הם החברים הכי טובים שלנו”, היא אמרה בשיחה ההיא. “הם עוזרים לכל קשת הרגשות שלנו לצאת החוצה, והקהל, וגם אני, זקוקים ל’ביחד’ הזה. זו המהות. כל אמן זקוק לקהל, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות ולבקש מאנשים: תתקשרו אליי, תזמינו אותי להופיע, אני חרוצה ונותנת בראש. אל תסתפקו בלראות סרטונים בטיקטוק – תבואו להופעות, פשוט תבואו. תגיעו להופעות של אמנים, צעירים וותיקים. אנחנו זקוקים לקהל הזה”.
אלא שכמה ימים אחרי כן, בטרם פורסם הריאיון, החל מבצע “עם כלביא” וקידום האלבום נעצר בבת אחת. “הרגשתי סוף־סוף שאני מצליחה לבקוע מחדש, ואז בום, מתעוררת ב־3 בבוקר, ב־13 ביוני, למשדר מיוחד על המתקפה על איראן”, מספרת היימן השבוע. “זה היה סרט. אזעקות, ריצות למקלטים וכל המופעים שלי נדחו. ואני, אותה ‘ילדת ברזל’, מזכירה לעצמי שוב ושוב שחשוך עכשיו, אבל עוד לא מאוחר. עכשיו אני מרימה את הראש וחוזרת למסלול”.
אלבום אוטוביוגרפי
האלבום החדש של היימן מבטא תקופה – כזו שבה אנחנו צפים על פני מים סוערים. “הרגשתי שאני רוצה להוציא אלבום”, היא אומרת. “לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים, והדרך שלי להתבטא, מלבד במעשים, היא לכתוב. כתבתי שיר, הלכתי לאולפן של ג’נגו (עמיר רוסיאנו, המפיק המוזיקלי של האלבום, שגם מנגן בו בס, גיטרה ותופים – ד”פ) בדרום תל אביב ועבדנו עליו. היינו רצים באזעקות מהאולפן למרחב מוגן, מחכים כמה דקות וחוזרים להקליט. ירי חמאס וחיזבאללה, החטופים, המלחמה, החיילים שנהרגו, כל זה בעבע בתוכי ליצירת האלבום”.
איך נולד שיר הנושא?
“את ‘ילדה ברזל’ כתבתי כשמול עיניי יוכבד ליפשיץ – האישה המבוגרת הזו, שחזרה אחרי 51 יום משבי חמאס על רגליים כושלות, סירבה להיתמך ודרשה להגיע בכוחותיה האחרונים אל רכב צה”ל. זו הגבורה הישראלית. כשהיא נחטפה היא חייכה, לא נתנה למחבלים את התענוג לראות אותה מבוהלת. כל האלבום הזה הוא על גבורה נשית, על הלוחמות הגיבורות שלנו, על נשות המילואימניקים, על החטופות, וגם על החיילת הבודדה שהייתי במהלך שירותי הצבאי כלוחמת ב'עוקץ'”.
האלבום מונה עשרה שירים שנכתבו והולחנו על ידי היימן, מלבד “הזמן היחיד” שמילותיו נכתבו עם ג’נגו, “רק שתדע” שמילותיו נכתבו עם חיים וואשדי ו”בחרתי לשיר”, שנכתב והולחן על ידי בנה של היימן, המוזיקאי תומר עפרון.
“האלבום הזה אוטוביוגרפי, מאוד אישי”, היא מסבירה. “זה גם האלבום הראשון שבו שני הבנים שלי, תומר עפרון ויהלי היימן שוחט, משתפים איתי פעולה. תומר הגיע אליי יום אחד כשאני צופה בחדשות האיומות בטלוויזיה, ואמר לי: ‘אמא, כתבתי עלייך שיר. אני רוצה שהוא יהיה באלבום’. הוא כתב את ‘בחרתי לשיר’, כי בסוף ככה הוא רואה את אמא שלו. זה שיר שמצמרר אותי, והוא מקבל המון השמעות, ואני כל כך מאושרת. תומר גם בא וניגן אותו באולפן. יהלי קיבל בירושה את האקורדיון של אבא שלי (המוזיקאי חתן פרס ישראל נחצ’ה היימן – ד”פ). הוא לקח את האקורדיון ובלי מורה למד לנגן תוך כדי המלחמה. הוא ניגן את השיר האחרון באלבום, ‘בואי ננגן שירים’”.
שני שירים באלבום, “ילדה ברזל” ו”בפעם הבאה שאת”, זכו לקליפים של AI שיצר ארן אמיר. רוב האמנים הוותיקים נרתעים מבינה מלאכותית, ואילו את מחבקת את זה.
“אני מרגישה שזו הדרך שלי להתכתב עם הרבה יותר אנשים, שאולי היו ערים פחות ליצירה שלי קודם. אני תמיד מנסה לחשוב מחוץ לקופסה, ואיך לגעת ביותר קהלים. בלי עין הרע, מרגע שהאלבום יצא הוא זוכה להשמעות רבות ברדיו, לפרגון חם בכלי התקשורת, בשירותי הסטרימינג וברשתות החברתיות. אני מקבלת תגובות מאנשים שמספרים איך הוא מתאר את מה שעובר עליהם במלחמה הזו. אני מאוד מתרגשת מזה”.
בשיר “לדעת לחזור גיבור” היימן סוגרת מעגל שנפתח בלהיט דגל שלה, “גיבור גדול”, בשנת 1987. “כתבתי את השיר בגיל 20 וקצת, על טייס שזרק אותי, כלומר, שבחר בצבא במקום ברומן עם זמרת רוק צעירה”, היא מגלה. “לקחתי את הפרידה האישית הזו והפכתי אותה לשיר. המצאתי שאני זו שעוזבת אותו כי אני אוהבת יותר מדי, למרות שבפועל הוא עזב אותי. היום, בשיר ‘לדעת לחזור גיבור’, שהוא מעין שיר המשך, אני אומרת לאותו גיבור שאני יודעת שהוא נלחם על הארץ שלו, אבל בעיקר נלחם על עצמו. אני מייחלת בשיר לכך שהוא יחזור. הפעם, תפקיד האישה בשיר הוא לא מתריס. אני אומרת לו: ‘אני מחכה לך, אני כאן, תדע שיש לך לאן לחזור’. היום זו לא רק מלחמה בשדה הקרב, אלא גם מלחמה על המילואימניקים שחוזרים שבורים לעולמות שאף אחד כבר לא רואה, מלחמה על מאות הפצועים שנשכחו. בהתחלה האמנים רצו להופיע בבית לוינשטיין בפני פצועים. והיום? ריק שם. נרמלו את זה כמו שמנרמלים, לצערי, את נושא החטופים, ואסור בשום פנים ואופן לעשות את זה”.
מגשימה חלומות
יומיים לפני שפרצה המלחמה חשה היימן, כהגדרתה, “על פסגת האולימפוס”: “הוזמנתי להופיע עם להקת משינה בפסטיבל רוק ענק בחוף אכזיב, בפני 5,000 איש. עוד לא הספקתי להתאושש מה’היי’ וב־7 באוקטובר פרצה המלחמה והחיים של כולנו נעצרו”.
מה עשית בתחילת המלחמה?
“בימים הראשונים הייתי חייבת לעשות משהו, אז ישר הלכתי לסייע בגיוס תרומות למפונים, ומהר מאוד הגעתי להתנדב בכיכר החטופים. המתורגמנית שלי לשפת הסימנים, לי דן, שמלווה אותי מעל 25 שנה, עברה אסון נורא כשדודתה כרמלה דן והאחיינית שלה נויה דן נרצחו בידי חמאס. במקביל נחטפו שני נכדים של כרמלה, סהר וארז קלדרון, וגם אביהם, עופר קלדרון, ושלושתם שוחררו. בכיכר אני אחראית תוכן במיזם ‘פרפרי חופש’ לתמיכה במשפחות החטופים. אני מסייעת למשפחות, מארגנת ומדי פעם גם מנגנת ומופיעה, אבל בעיקר אני נמצאת שם. בעבר עשיתי זאת כל יום, אבל בשלב מסוים הייתי צריכה להתפרנס, אז אני מקפידה לבקר שם בכל שבוע. הבנתי כמה הכספים שאנחנו מגייסים במסגרת המיזם מסייעים למשפחות החטופים לנשום. במקביל הופעתי יחד עם אלעד שודלר, המוזיקאי הנהדר, בפני חיילים, מפונים, בבתי חולים ובלוויות. עשינו הכל כדי לתת לאנשים את החיבוק דרך השירים”.
יש אמנים שמתבטאים פוליטית ויש כאלה שבוחרים לשתוק. איפה את על הסקאלה?
“אני תמיד התבטאתי חברתית מאוד, ואני ממשיכה לעשות זאת. אני מביעה את עצמי בשירים. אף פעם לא נדרשתי לענות על שאלה כזו, אין לי מה לחדש בעניין הפוליטי”.
היימן פרצה לתודעה לפני 40 שנה, בסרטו של אבי נשר, “שוברים”. מאז היא הספיקה להוציא 11 אלבומי אולפן, להיבחר ל”זמרת השנה” ולתרום לפסקול המקומי לא מעט להיטים, בהם “לא עובדת בשביל אף אחד”, “עולם תעשייתי”, “יורים ובוכים”, “עובדים בכביש”, “חצי עולם” ו”יומולדתך היום”.
“אני מרגישה שהייתי רוצה שבשנה הזו יהיה שינוי אחד מהותי בחיי, וזה שיהיה לי קצת יותר קל”, היא אומרת בגילוי לב. “תמיד טוב לי, אני מגשימה חלומות. בשבילי, למלא אולמות קטנים זה תענוג, אבל הייתי רוצה גם להצליח למלא בקלות את הבארבי, את זאפה ואת גריי. אני מודה, עדיין קשה לי למלא אולמות, אני לא יודעת איך לשנות את זה. אני מרגישה שבאיזשהו מקום אני ציפור קצת אחרת, אולי כי אני המפיקה של עצמי. הייתי רוצה שזה ישתנה”.
מלבד האלבום החדש, מה עוד את עושה בימים אלה?
“בקרוב עתיד לצאת סרט תיעודי על חיי שיצר אסף לביא הראל, ובנוסף אני רצה בשנים האחרונות עם שני מופעים במקביל: ‘רוקנרול כחול’ ו’שירים וסיפורים מבית אבא’. האחרון מוקדש ליצירות של אבי האהוב”.
