דבר ראשון לפני הכל, עשו לעצמכם טובה – תשאירו את הטריילר מאחור ולכו ישר לקולנוע. למרות שבדרך כלל עדיף להימנע מצפייה בפרומואים, הפעם לא הצלחתי להתחמק וזכיתי בטעות בהתרשמות שטחית שאינה מגלה דבר מהקסם האמיתי של "סורי, בייבי", שהוקרן בפסטיבל קאן וסאנדנס האחרונים וזכה בפרס התסריט הטוב ביותר.
יש סרטים שמרגישים כמו סטירה מצלצלת, ויש סרטים שמרגישים כמו חיבוק חזק – "סורי, בייבי", סרט הביכורים של אווה ויקטור, הוא איכשהו שניהם יחד. המוניטין של ויקטור התבסס באמצעות סרטוני קומדיה קצרים חכמים וחדים בטוויטר, וכאן כבר מתבצעת קפיצת ראש לבריכה העמוקה והקרה של הקולנוע העצמאי האמריקאי. התוצאה היא יצירה כנה, אינטימית ונוגעת ללב שמצליחה גם להצחיק וגם להכאיב, לפעמים באותו משפט.
אגנס (ויקטור) היא חוקרת ספרות אנגלית בעיירת קולג' בניו אינגלנד, שבשלב מוקדם בסרט עוברת חוויה קשה ומטלטלת עם המנחה שלה. מה שמתחיל במפגש תמים על עבודת התזה שלה, נגמר באירוע טראומטי שלא נאמר בו המונח "תקיפה מינית", אבל הוא מרחף מעל כל פריים. התיאור מרומז ומתוחכם: הבחירה של ויקטור להשאיר אותנו מחוץ לבית, בלי מבט פנימה, רק מקשה עוד יותר לעכל את מה שמתרחש בפנים. זהו רגע קולנועי חכם, שלא זועק את הזוועה – אלא לוחש בקול רם.
אבל הסרט לא נשאר שם. כמו החיים עצמם, "סורי, בייבי" לא מתמקד רק באירוע עצמו אלא בכל מה שמסביב: החברות של אגנס עם ליידי (נעמי אקי), הקשר האמורפי עם השכן שלה (לוקאס הדג'ס), והמאבק הפנימי בין הדחף להיעלם לבין הרצון להמשיך לחיות, לצחוק ולאהוב. הדיאלוגים מלאים בהומור יבש ובשנינות אינטלקטואלית, אבל אף פעם לא מרחיקים לכת אל הציניות, למרות מה שאפשר לחשוב אולי בטעות – זהו סרט עם אפס ציניות.
אחת ההצלחות הגדולות של "סורי, בייבי" היא הדרך שבה הוא פורק את הפוסט טראומה בצורה שונה מסרטים אחרים שהגיעו בעקבות תנועת "MeToo". אגנס, הדמות הראשית, אינה מוגדרת דרך הפגיעה בלבד. הפגיעה היא חלק כואב מאוד, אבל חלק מפאזל החיים שלה. אגנס מאמצת חתול, מתקדמת במקום עבודתה, עוזרת לליידי לטפל בתינוקת – הפגיעה שם, אי אפשר להתכחש לה, אבל היא לא לוקחת את כל הבמה.
ואולי כאן טמון הקסם של הסרט: למרות הנושא הכבד שחשוב לעסוק בו, "סורי, בייבי" מצליח לשמור על קלילות כמעט לא הגיונית. הצחוקים הקטנים, המבטים השותקים, השיחות השבורות – כולם מרכיבים פסיפס רגשי שמצליח לא לשקוע לרחמים עצמיים או לדרמטיות מוגזמת. הסרט בוחר לא להאכיל את הצופה בכפית של מוסר או תובנות מוחלטות, אלא פשוט להראות את החיים כמו שהם: כואבים, מצחיקים, מבלבלים, והכי חשוב – ממשיכים.
ועדיין – לא הכל מושלם. גם באורך קצר יחסית לסרטים כיום, 104 דקות, יש רגעים שבהם "סורי, בייבי" מעט נגרר או מהסס. לא כל סצנה עובדת באותה עוצמה, ויש רגעים שבהם התחושה האינטימית כמעט גולשת לאנקדוטה – במיוחד בסצנת הסיום. אבל אלה מעידות שוליות יחסית, בתוך יצירה בוגרת ומלאת חמלה.
כשרואים את ויקטור על המסך, קשה שלא להרגיש את המקוריות והחוכמה. אגנס מגולמת במינון יוצא דופן של שבירות, עוקצנות ואנושיות. הקשר המוזר עם החתול, השיחות על ספרות ועל גברים – כל אלה יחד מייצרים דמות עמוקה ורב-ממדית שקשה לשכוח גם אחרי סיום הסרט.
"סורי, בייבי" הוא סרט קטן וענק בעת ובעונה אחת. הוא לא שואף לשנות את העולם, אבל כן מצליח להשאיר רושם משמעותי אצל מי שצופה בו. הוא מציע מבט חומל ואמפטי על הדרך בה אנו אוספים את עצמנו אחרי אירוע טראומתי, על הפער בין הרצון לנקום לבין הרצון פשוט להיות בסדר, ועל איך חברים יכולים להציל אותנו. על סמך סרט הביכורים של ויקטור – מסתמן שהעתיד של הקולנוע העצמאי האמריקאי נמצא בידיים טובות.
