את סופרמן מגלם בכישרון דיוויד קורנסווט, שפרץ בסדרות "הוליווד" ו"הפוליטיקאי" של ריאן מרפי, וזה בעצם התפקיד הקולנועי הגדול הראשון שלו. הוא היהודי הראשון שמגלם על המסך הגדול את גיבור-העל, שכזכור נוצר בידי שני יהודים.
הסרט לא מזכיר בצורה מפורשת את ערך ה"תיקון עולם", אבל זה העיקרון שמנחה כאן את סופרמן. הפרשנות של גאן וקורנסווט לוקחת את הקצה את האנושיות וטוב הלב שאפיינו את הדמות מראשיתה, ואת האמונה שלו באנושות ובטוב-הלב של אחרים. הוא ניצב כאן כמעין אנה פרנק עם שרירים. הנאיביות שלו מגדירה אותו, מוליכה אותו וגם מסתבכת איתו, בגלל שהוא לעתים סומך יותר מדי על אנשים, אבל בסופו של דבר היא כוח-העל האמיתי שלו. היא גם מגדירה ומוליכה את הסרט כולו, שהוא מן האופטימיים והחיוביים שראינו בז'אנר בשנים האחרונות, ואין בו טיפה של אפלוליות או אלימות לחינם (וכמובן גם סקס לא). אם השאלה היא "האם הסרט הזה מתאים לילדים?" התשובה היא כן גורף, וזה בטח לא יזיק לו בקופות.
ובכל זאת, יש פה איש רע. לקס לות'ר, והפעם בגילומו של ניקולס הולט המשגשג, שלאחרונה רואים אותו בכל מקום, למשל ב"נוספרטו" או "מושבע מספר 2" של איסטוווד. הוא רואה בסופרמן איום על עתידה של האנושות, והוא טועה כמובן, אבל לזכותו ייאמר שהוא מאמין בצדקתו ויש בה היגיון פנימי, מה שגם הופך אותו לארכי-נבל משכנע ומוצלח יותר.
בלי להיכנס לפרטי העלילה, שהיא כמובן גדושה ומסובכת ועם זאת לא מעניינת או מקורית במיוחד, נגיד גם שסופרמן נלחם באויבים מופשטים וגדולים יותר – קפיטליזם, אימפריאליזם וקולוניאליזם, שאת כולם משרתת תקשורת רעילה ומהנדסת תודעה. כאן, גם אנחנו נכנסים לקלחת. ובכן, אי-שם בעולם מתנהלת לה מלחמה בין שתי מדינות: אחת, בעלת ברית ותיקה והדוקה של השלטון המיליטנטי והמושחת בארצות הברית, המשתמשת בכלי נשק חדשניים יותר, והשנייה היא האנדרדוג העממי יותר, שכולל תושבים עם מראה מזרח-תיכוני, לוחמי גרילה וילדים רעבים, שהיא כמובן זו שגיבור-העל מתגייס למענה במלוא כוחו, כדי להציל אותה מציפורני האימפריאליזם האמריקאי ובני בריתו. נשמע מוכר?
