סדר אזורי חדש או עבודה בעיניים: לבנון, סוריה והדילמה הישראלית

באופן מפתיע יש לומר, הרבה מהכותרות התקשורתיות של הימים האחרונים אינן עוסקות ברצועת עזה. על "שולחן הניתוחים" נמצאות סוריה ולבנון עם פוטנציאל משמעותי מאוד לסדר אזורי חדש.  

עד כמה חדש: דברי מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם, מאתמול (שני), אומרים הכל: "ממשלת לבנון קיבלה החלטה חוטאת-להפשיט את ההתנגדות מנשקה, בזמן שיש תוקפנות ישראלית וכוונה להרחיבה. ההחלטה התקבלה מתכתיבים אמריקנים-ישראלים. אם הממשלה תמשיך כך, היא אינה מופקדת על הריבונות הלבנונית, אלא אם היא תחזור בה מהחלטתה".

בעוד שבסדר הישן, חיזבאללה שפעל כמדינה בתוך מדינה הקפיד לצייר את עצמו כמגן לבנון וכמסייע לממשלת לבנון הנבחרת, הרי שכעת, זו לראשונה, חיזבאללה מאיים (בלשון שאינה משתמעת לשני פנים) על ריבונותה של ממשלת לבנון. 

יש לשים לב למסעות הדילוגים של מורגן אורטגוס שליחת ארה"ב ללבנון ושל שגריר ארה"ב בטורקיה ושליחה לסוריה טום ברק בין הערים בירות, ירושלים ודמשק; הצפי לנאום נשיא סוריה בעצרת האו"ם בחודש הבא; הדיווחים על צפי לחתימת מזכר ההבנות הביטחוני עם ישראל; והודעת ישראל המביעה הערכה לממשלת לבנון על החלטתה ומביעה נכונות לנסיגה בכפוף לפירוק חיזבאללה מנשקו.

אין ספק שיש כאן פוטנציאל אדיר להפסקת פעולות האיבה בין ישראל לשתיים מאויבותיה הגדולות ביותר, וזו אכן הזדמנות לתחילתו של סדר אזורי חדש: עם לבנון שעימה ברמה המדינתית אין לישראל חילוקי דעות מהותיים בסוגיות שטח ותפיסה אזורית, וגם עם סוריה שמקומה הגיאוגרפי הוא קריטי לכל סדר אזורי חדש שייווצר.

בתהליך מנוהל נכון יש סיכוי להרחיב את הסכמי אברהם לפחות עם לבנון, שחלק ניכר מאוכלוסייתה (העדות הנוצרית והדרוזית) אינו מתנגד לישראל, ובמובן הזה יש מכנה משותף יחסי בינו לבין מקבלי ההחלטות בממשלת לבנון. 

בתהליך מנוהל נכון, יש חשיבות קריטית לחסימת השתלטות ברית האחים המוסלמים (קטאר וטורקיה) על סוריה, ומניעת החלפת ציר דתי קיצוני אחד (השיעי) בציר דתי קיצוני אחר (סוני ג'יהאדיסטי). אבל, כל זה כרגע על הנייר בלבד ובגדר תקווה, ומולו יש חובה להציג גם את החלופה המסוכנת. 

לפי הגישה הנגדית, יש ניסיון כמעט נואש של הממשלות בסוריה ובלבנון למצוא חן בעיני ארה"ב וממשל טראמפ בכדי לקבל לגיטימציה רשמית, לזכות בהסרת חסמים ומגבלות ולפתוח בשיקום כלכלי מאסיבי ששתי המדינות מאוד זקוקות לו. הנתיב הזה עובר בחלק ניכר מהסוגיות דרך ישראל, ולכן הן זקוקות ל"חותמת הכשרות" הישראלי שתלבין אותן באופן רשמי בעיניים האמריקניות. 

לפיכך, ממשלות סוריה ולבנון מוכנות לחתימה על הסדרים זמניים בלבד עם ישראל שבראייתן יספיקו למטרה זו, תוך חילוץ וויתורים קרקעיים מישראל בתמורה לכך, והימנעות בכל דרך מחתימה על נורמליזציה מלאה איתה, תוך דחיית הנושא למועד לא ידוע בעתיד.

המטרה: מניעת כל תקדים בלתי הפיך-השגת תמורות מוחשיות (שיקום, נסיגה קרקעית ישראלית) ולגיטימציה בינלאומית בדגש לאמריקאית, תוך "מריחת זמן" והעברת תקופת טראמפ בשלום, שלאחריה ינסו (בלבנון בלית ברירה, ובסוריה מתוך כוונת מכוון) להחזיר את הסדר הישן על כנו (לאחר שוויתורים ישראלים כבר בוצעו).

מנוף הלחץ של ישראל

קיים קושי לא קטן לנסות ולהעריך בימים אלו אלו מהגישות היא הגישה האמיתית של סוריה ושל לבנון, ומן הסתם האמת מצוייה באמצע. עושה רושם שגם ארה"ב, ששמה את יהבה באופן מלא על משטר א-שרע בסוריה והייתה עד כה בגישה הראשונה, החלה לאזן את עמדתה.

דו"ח של הפנטגון שהועבר לקונגרס לפני חודשיים מציג שגורמים מאל קאעידה שואפים להשפיע על הממשלה הסורית החדשה, ובמקביל התבטא השליח האמריקני לסוריה כי בעקבות האלימות הבין עדתית בסוריה, יתכן שממשלה ריכוזית מאוד בסוריה אינה רעיון טוב ויש לחפש פתקון אחר בדמות "קצת פחות מפדרציה".

אבל, בראייתי נכון יהיה לנסות ולמצות כל הזדמנות שיש ליצור כאן סדר אזורי חדש. בסיוע ארה"ב שממילא לוחצת לכיוון הזה, אפשר יהיה ליצוק לו את היסודות הנכונים ולוודא שהתהליך אינו הפיך. אולם, בגלל הסיכון הנובע מהגישה השנייה שהצגתי, חובה על ישראל לאמץ גישה זהירה מאוד המתבססת על המציאות ולא על תפיסת המציאות.

כלומר, קביעת מחיר קבוע ובלתי הפיך על השתתפותן של המדינות במלחמה נגד ישראל שהוא גם בבחינת מסר לאזור: מי שמכיר מעט את הצד השני, מבין שנזקים הישירים מהמלחמה אף פעם אינם נחשבים מחיר בעיניו. מה שקורה לאחריה שאינו תלוי כסף, הוא בהחלט כן.

בהקשר הזה מוטיב הקרקע ואחיזת השטח חשוב: ישראל תוסיף להחזיק בנכסים ביטחוניים שמקנים לה עומק אסטרטגי מסויים בשטחן של שתי מדינות אלו וחיץ מאזרחי מדינת ישראל, אם החזקה ישירה ע"י כוחות צה"ל או באמצעות כוחות פרוקסי מטעמה של מדינת ישראל (הדרוזים כדוגמה). 

הסדרי שביתת הנשק מ-1974 שמוזכרים כל הזמן בדיווחי התקשורת, אינם רלוונטיים עוד: ההסדרים נעשו מול ממשלה וותיקה ויציבה עם צבא, וזה אינו המצב כאן. יתירה מכך, גם אם היה לממשלת א-שרע צבא, הרי שמדובר בצבא של ג'האדיסטים, שישראל לא הייתה מעוניינת שיישבו על הגבול שלה.  ולפיכך, קווי 1974 אינם רפרנס לשום הסדר עתידי במקרה הנוכחי.

אסור שכל הסדר עם סוריה ולבנון יתבטא כבעבר רק בתחום הביטחוני-צבאי: כשארה"ב לצד ישראל, חובה לנצל את ההזדמנות, ולהפנות רשימת דרישות מטעמה של ארה"ב למדינות אלו לפעולה בתחום האזרחי נגד חיזבאללה מחד ונגד אנשי דאע"ש והג'האדיסטים מאידך. 

הפסקת מימון, החרמת חשבונות בנק, מניעת נגישות לאוכלוסיה האזרחית והשפעה עליה באמצעות תוכניות סוציאליות, הפסקת הדעווה ועוד ועוד. הסדרים שיתמצו רק התחום הביטחוני-צבאי סופם להיעלם ולא להחזיק מעמד.

נורמליזציה עם ישראל והסדרה בינלאומית רחבה תחת מטרייה אמריקאית של הסכמי אברהם חיונית מאוד: במובן הזה כניסתן של סוריה ולבנון להסכמי אברהם היא בהחלט מרכיב בלתי הפיך ולשם על ישראל לשאוף. המשמעות היא שבכל הסדר קצר טווח שייערך עתה (אם ייערך), יש לקבוע לוח זמנים מוגדר גם אם ארוך טווח לתחילת כניסה להסכמי אברהם. מועד הכניסה חייב להיות טרם סיום הקדנציה של טראמפ כנשיא. 

התמונה המלאה

חשוב לציין, כי בעודנו מדברים על העתיד, כל אחת מהממשלות (בסוריה ולבנון) נתקלות בקשיים משמעותיים למימוש התחייבויותיהן. בלבנון, אמירתו האחרונה של נעים קאסם מזכ"ל חיזבאללה (המובאת בראשית הטור) מעידה כאלף עדים על פוטנציאל לא קטן לפריצת מלחמת אזרחים חדשה בתוך לבנון.

להערכתי סיכוי לא קטן שחלק מהאש תופנה על ידי חיזבאללה במכוון לעבר ישראל, כדי לנסות ולהסיט את הקשב הפנימי ולהוריד לחץ מעצמו אל מול אוייב חיצוני. כשצעד זה גם ישרת את איראן, שבימים אלו מתמודדת עם לחץ משמעותי של צרפת, בריטניה וגרמניה בדרך להפעיל את מנגנון הסנקציות האגרסיבי, שיש ביכולתו לערער משמעותית את המשטר האיראני.

כשמסתכלים על המציאות מזווית מאוזנת, ברורה בעיניי הזהירות המתבקשת מצידה של ישראל בהתנהלות מול סוריה ומול לבנון, ואם כבר הצורך להגיע למצב בלתי הפיך מולן כל עוד טרמאפ מכהן כנשיא ארה"ב. 

סא"ל במיל' עמית יגור הוא בכיר לשעבר בחטיבה האסטרטגית באגף התכנון בצה"ל ובכיר במודיעין זרוע הים