גיש עמית, “סדריק”, אלטנוילד, 145 עמ’
"סדריק מת. לפני שמונה שנים הוא היה תלמיד שלי". כך נפתח ספרו מוחץ הלב ומועך הנשמה של גיש עמית, מורה ומחנך, ספר שהוא קינה על סדריק גרין, אבל הרבה יותר מזה.
סדריק היה בן יחיד להורים פיליפינים – אב שגורש מהארץ כשסדריק היה בן שנה ואם שגידלה אותו לבדה, בעודה מתפרנסת בדוחק בעיקר מעבודות ניקיון, ושאחרי שעתיים של תחנונים מצידו נעתרה והסכימה לחתום על המסמך שיאפשר לו לשרת שירות קרבי. "ועוד באותו בוקר הלכו יחד לעורך דין, שגבה ממנה סכום שערורייתי כדי לאשר את חתימתה".
סדריק היה לחייל מצטיין, "ללוחם שאומר כן לכל משימה", ונפל בעזה עם פרוץ המלחמה הנוכחית. בן 23 היה במותו. "הגופה של סדריק נשארה שלמה", מספרת לעמית כמעט ביובש דניאלה, אלמנתו הצעירה מאוד של סדריק, בת למטפלת פיליפינית ופועל בניין רומני (עמית מביא גם את סיפור הרקע המסובך והמייאש שלה).
"רוב החיילים שנהרגו באסון התפוצצו, היה צריך לאסוף את חלקי הגופות או לזהות אותן באמצעות בדיקות דנ"א, אבל סדריק היה יפה, הפנים שלו היו שלוות מאוד, חוץ מכמה כוויות הגופה נותרה ללא פגע, שלמה לגמרי (…) לכמה רגעים הלב שלו המשיך לפעום, הוא פעם גם אחרי שכל האיברים האחרים קרסו, אבל לזמן קצר מאוד. כך שלא היה מה לעשות, לא הייתה דרך להציל אותו…".
כמו בשיר ההוא של אביתר בנאי, גם סדריק גרין קיווה וחלם שיש לו סיכוי להינצל. הוא היה ילד טוב ש"הסתבך ברשת של טעויות נעורים ומצוקה" (עמית מפרט בהמשך את כל מה שקרה), אבל מעולם לא היה עבריין, ורצה להיות אדם נורמטיבי, יצרני ומועיל ולהיות שייך באמת למדינה הזאת.
"סדריק בחר להינצל", אומר עליו עמית המחנך שלו, "לא יהיה נכון לומר שהצבא הציל אותו". "סדריק החליט לטפס בחזרה אל האור", כותב עמית, "והצבא, שבאמצעותו קיווה להימלט מהישג ידם של האנשים הרעים, הסכים כאמור, אחרי מאבק ממושך, לקבל אותו". במקום אחר בספר מסביר עמית בדרכו הישירה והבלתי מתייפייפת: "בשביל סדריק, כמו בעבור נערים אחרים המצויים בתחתית שרשרת המזון החברתית, הצבא אומנם היה חבל הצלה, אבל לא חבל שהושט לו ברוחב לב, אלא כזה שהיה עליו להיאחז בו ולמשוך את עצמו באמצעותו בחזרה לחוף מבטחים".
עמית מנסה לשחזר את סיפור חייו ומותו של סדריק, שאותו ואת חבריו "חסרי המעמד" לימד, או לפחות ניסה ללמד בראשית דרכו המקצועית, פילוסופיה. התלמידים לא גילו שום עניין בשאלות מוסריות שמבחינת עמית היו הרות חשיבות, כמו ניסויים בבעלי חיים או פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי.
"אני זוכר ממנו מעט מאוד", הוא מודה ביושר אופייני, "האמת היא שרק מעטים מבין התלמידים זכורים לי, רובם צפים בתוך הענן האמורפי של הזמן החולף, וסדריק, אולי מפני שהיה שקט מאוד, דהה בזיכרוני כמעט לחלוטין". אבל באמצעות שיחות עומק עם הקרובים לסדריק ותחקיר יסודי, עמית בונה דיוקן מרובד של צעיר יפה תואר וטהור נפש, ותוך כך מתאר עולם שלם של קהילות שלמות של עובדים זרים ואנשים עקורים, שזרועות הבירוקרטיה והחוק מתעמרים בהם בשיטתיות. ועמית, כמו יאנוש קורצ'ק בשעתו – עד היום הרף העליון לאידיאלים בחינוך – רואה באמת כל תלמיד וכל אדם, והלב שלו "מתפוצץ מאהבה לכל הנערים והנערות האלה".
אנריקו, אביו של סדריק, גורש מהארץ כשבנו היה בן שנה. עמית לא עובר על כך לסדר היום, על אחת כמה וכמה כשאנריקו "מוזמן" להלוויית בנו אחרי 22 שנות גלות, ואז הרשויות מסרבות להעניק לו אזרחות בטענה ש"אינן מאמינות לו" שהוא אכן האב של החייל המת. זה נגמר בתושבות קבע, כשאנריקו הדומע אומר על קבר בנו בבית העלמין הצבאי: "אני שמח שאני יכול להישאר, להיות איתך גם כשאתה כבר בעולם הבא".
"איך אפשר לקבל את החיים במידה כה גדולה של השלמה עם הגורל ושל גדלות נפש?", משתאה עמית, וחוזר לחטא הקדמון של הגירוש. "אני מניח ששמו של סדריק אפילו לא עלה בכל השבועות שקדמו לגירוש. איש לא נתן עליו את הדעת, איש לא חשב על (…) פעוט שניחתה עליו לפתע פורענות שחוללה חורבן חשוך מרפא והרסה את ילדותו".
בלי טיפת צדקנות וללא שמץ קיטש, ובכישרון סיפורי יוצא דופן, עמית עושה את הבלתי אפשרי ומצליח לחלץ גם פירורים של יופי ונחמה בתוך כל הכאב והעוולות. הוא סוקר את התמונה מכל צדדיה והיבטיה, כולל התייחסות למשורר פלסטיני נפלא, נאצר רבאח, ממחנה הפליטים אל־מע'אזי, שבו נהרג סדריק, ושכתב בין היתר, במרץ 2024: "כאשר אשוב מהמלחמה / אם אשוב / אל תתבוננו בעיניי / אל תהיו עדים למה שראיתי".
אבל עמית מתעקש, "בדרך היחידה שאני מכיר – בנחישות", להביא כל עדות אפשרית, ולתת קול לכל חסרי הקול והפנים, שנמצאים פה "כי מישהו צריך לטפל בזקנים ולנקות את הלכלוך". הוא חוזר אפילו לסיפורה העגום של רוז פוסטאנס, הזוכה ההיסטורית של "אקס פקטור", שנפלה מגובה רב ותהילה שנמשכה חצי דקה אל מצולות העוני האלמוני בפיליפינים, ועדיין עמית מקווה, אחרי ניסיונות מאומצים אך כושלים לאתר את עקבותיה, ש"הקימה בית חדש, ושחייה טובים ופשוטים ככל שיכולים חייו של אדם להיות טובים ופשוטים".
עמית מנהל כעת בית ספר לילדים חסרי מעמד (איזה תואר מצמרר), בעיקר מאריתריאה. בסוגריים מצמיתים הוא כותב כך: "(לפני כמה ימים, בשיעור בכיתה ה', שאלתי את הילדים מה החלומות שלהם, מה ירצו לעשות כשיגדלו. הם שתקו, אף אחד לא אמר שום דבר, הם הביטו בי זמן ממושך אך נעצו את עיניהם בחלל בלי לומר מילה. ציער אותי שאין להם חלומות, הכאיב לי שכוח הדמיון שלהם מוגבל כל כך, נדמה לי שבגיל הזה יש לילדים חלומות רבים)". אני מפציר בכם, שטוף דמעות חסרות שליטה, לקרוא את הספר הזה. ספר חובה לכל ישראלי ולכל מי שלב אדם מפעם בחזהו.