גם אורלי ניסטל גבריאלוב, יו"ר הנהגת ההורים בגני הילדים בכפר יונה ואם לילד בן חמש, חלקה את התחושות הקשות: "כפר יונה הייתה מלאה בכוחות משטרה. התחושות לא היו טובות. עלתה בי המחשבה שהוא מסתתר בחצר של מישהו. כשהאירוע התרחש, הורים מיהרו לאסוף את הילדים מהקייטנות מהלחץ. כהורה, הבנתי שעדיף שהילד יהיה איתי ולא בגן כי פשוט לא ידענו מה עלול לקרות. יש גנים לא מאובטחים, בלי שומרים, וההחלטה הייתה לשבת בבית ולוותר על ימי עבודה, רק כדי לעבור את זה בשלום".
לדבריה, נוכחות הכוחות לא הספיקה כדי להפיג את החרדה: "שמעתי שמחפשים אותו בחצרות של בתים. חשבתי שאולי הוא במבנה נטוש או מסתתר אצל מישהו. אולי הוא אפילו תכנן הכול מראש והשאיר לעצמו מזון ומים. לא הסתובבתי במקומות פתוחים או לא מוכרזים. אפילו ברגל לא הלכתי לקניון. הייתה תחושת סכנה בכל צעד. נכון, הכוח שלנו כעם ישראל הוא לשמור על שגרה, אבל באותם ימים זה לא היה פשוט בכלל".
שוהם, אם לשניים ותושבת השכונה החדשה בעיר, תיארה את המציאות באזורים שצמודים לזירת הפיגוע: "התחושות לא היו טובות. יש לי שני ילדים קטנים, בני שש וארבע, והגן שלהם נמצא חמש דקות ממקום הפיגוע. אנחנו בשכונה חדשה, כל האזור פתוח, ובאותו יום עוד הייתי רגועה הנחתי שיתפסו אותו מהר. אבל זה לא קרה. אני בחודש שמיני, ומאז הפיגוע נכנסתי לחרדות".
לדבריה, גם הניסיונות לקבל מידע לא הועילו: "הצפתי שאלות בקבוצות הורים, אבל לא קיבלנו תשובות. בשעת האיסוף מהגן, השער נשאר פתוח ללא אבטחה וזה הדאיג אותי, נאלצתי להוציא אותם מוקדם יותר כדי להימנע מהתקהלות. בסוף הלכתי בעצמי להוציא את הילדים מוקדם בפאניקה. לא ידעתי איך לתווך להם את מה שקורה. וכל מה ששמענו מהמשטרה זה 'תהיו ערניים'. אבל אם הייתי רואה אותו מה הייתי עושה? הוא היה תוקף. הרגשתי לבד, בלי הגנה, בלי הנחיות ברורות. רק פחד".
