זו הייתה אמורה להיות החופשה המושלמת: אוניית פאר שמפליגה מהחופים השמשיים של טקסס לעבר הקריביים, בריכות אינסופיות, אלכוהול ללא הגבלה ובופה שמבטיח "הכל כלול". אבל ב-2013, Carnival Triumph הפכה בתוך שעות למה שהעיתונות כינתה – "הסיוט הכי מצחין בלב ים". עכשיו, יותר מעשור אחרי, נטפליקס חוזרת לפרשה הדוחה-אך-מרתקת הזו בסרט התיעודי החדש "Trainwreck: Poop Cruise" – והוא רחוק מלהיות בדיחת בית שימוש.
4,200 נוסעים. אפס אסלות תקינות
הכל התחיל בהתפוצצות של גנרטור. התוצאה: אין חשמל, אין מיזוג, והכי גרוע – אין שירותים. כל תשתיות הביוב קרסו. נוסעים נאלצו לישון במסדרונות, לאכול סנדוויצ’ים קרים ולחלק מגבות בתור חיתולים. במקום ספא, הם קיבלו ספינה שנסחפת עם שקיות זבל פתוחות. השיא? שמות קוד כמו "טיילת הצואה", ומאכל חדש שזכה לכינוי "לזניית ביוב".
כמו תמיד, האינטרנט חגג. התמונות דלפו, החדשות סערו – והמותג קרניבל, אחד הגדולים בתעשייה, מצא את עצמו מתנצל, מפצה ומנסה לכבות את השריפה הציבורית.
הסרט לא מתעכב רק על הפרטים הצהובים (אם כי הוא לא חוסך אותם). במקום זאת, הוא פורש מבט רחב על תרבות הקרוזים, על החלום האמריקאי שמכר לנו תאגידים נוצצים עם מבצעים בלתי נגמרים – אבל שכחו לתחזק את הבסיס.
בצורה שנונה אך מדויקת, הבמאים רומזים שוב ושוב: הצחנה לא נבעה רק מהביוב, אלא מהתנהלות תאגידית חמדנית, זלזול בנוסעים ומבנה כלכלי שמעדיף חסכון על בטיחות.
הקריסה של Carnival Triumph מצטרפת לרשימה של מחדלים תיירותיים שבהם הרצון למקסם רווחים התעלה על האחריות הבסיסית כלפי הלקוחות. נזכיר לדוגמה את פסטיבל Fyre – אותו פסטיבל יוקרה שהבטיח איי גן עדן ונגמר באוהלים, קופסאות לחם וקולוניה של תביעות. או את השיט המפורסם של Diamond Princess בזמן הקורונה – כשאלפי נוסעים הפכו לכלואים צפים בזמן שמגפה מתפשטת בחדרי הקבינה.
כל המקרים האלו חושפים את אותה תופעה: כשהכל עובד – זה נראה כמו חלום. אבל כשהמערכת חורקת, המסכה נופלת, והחופשה המפנקת מתגלה כחזון בלהות.
גם בישראל שייטי קרוז צוברים פופולריות, במיוחד בקרב המעמד הבינוני (מה שנשאר ממנו) שמחפש חופשה יוקרתית בלי לשבור קופת חיסכון. שיט באוניה עם בריכה, חדר אוכל חופשי ודיל "הכל כלול" נשמע אטרקטיבי, אבל פרשות כאלה צריכות לעורר שאלות: מה באמת קורה מאחורי הקלעים של אוניות הענק? האם אנחנו בטוחים, או פשוט מהמרים על מזלנו?
נטפליקס מציגה גם את הצד האנושי של הצוות, חלקו פשוט ננטש לגורלו. המערכת המנוכרת שדרשה מהם לחייך למצלמות בזמן ששקיות ביוב עפו ברוח, מציפה שוב את שאלת יחסי הכוח בין הנהלה לעובדים – במיוחד בשירות לקוחות. Poop Cruise הוא יותר מאסון מצחין – זו קריאת השכמה מרה אך הכרחית. הסרט מצליח לגעת בעצבים החשופים של תרבות הצריכה, ולהפוך את מה שהיה גאג אינטרנטי לדיון רציני על אחריות, תאגידים, והציפיות הבסיסיות והכנראה לא ריאליות של התייר המודרני.
