באותו לילה ממש שבו צה”ל וארצות הברית תוקפים את הגרעין האיראני ומסירים איום קיומי בן עשרות שנים, שבות אלינו גופות של חטופים עטופות בדגל, עטופות בזעקת אין-אונים.
צעד אחד של גאווה אדירה, צעד נוסף של שיברון לב בלתי נסבל, שזור בנחמה של סגירת מעגל למשפחות אשר לא ידעו שקט, עד שאין להן קבר לפקוד בישראל. אנחנו מרימים ראש, ומורידים אותו מייד לדקת דומייה.
אנו חיים כל הזמן את יום הזיכרון שמתחלף ברגע לחגיגות העצמאות. דור שלם גדל כאן בתוך רכבת הרים, דור שמחונך לגבורה – אך גם לחשבון נפש. מול עיניהם של הילדים שלנו, נכתבת ההיסטוריה: הם יודעים להגיד "איראן", עוד לפני שלמדו את לוח הכפל.
זו לא תקופה של מלחמה, זו תקופה של שינוי סדרי עולם. אז מה זה באמת אומר "מזרח תיכון חדש"? זה לא רק חזון מדיני. זו לא רק עסקת נשק, ולא חיבוק פומבי עם מנהיגים סעודים. מזרח תיכון חדש הוא מרחב שבו האמת צפה מעל פני השטח, עולם השקר נחשף במלואו. הרוע כבר לא עטוף ברטוריקה של "זכויות אדם", וגם אמונה כבר לא נחשבת נאיבית, פרימיטיבית. היא החמצן. חלקנו אמיצים מספיק כדי להתבונן עמוק, חלקנו מוותרים על התיקון בעולם שמתחיל להבין מהי ישראל באמת, ומה היא לא.
בין טילים לאזעקות, בין אבדות לניצחונות, נשארת השאלה הכי חשובה: איך שומרים על שפיות? ואולי התשובה אינה להיאחז נואשות בשפיות, אלא לבחור במשמעות. להפסיק לנסות "להרגיע", ולהתחיל להאמין.
ככל שהאור קרוב יותר, כך הצללים רועשים יותר. ובתוך כל הכאוס הזה, מתברר שוב: לעם ישראל יש שליחים. לפעמים הם לובשים מדים, לפעמים חליפה. בראש כל השאלות שאלה אחת בוערת: "את/ה של ישראל?". זאת לא רק שאלה, זו קריאה עמוקה לנשמה.
לקריאה הזו עונים טראמפ, נתניהו, טייסים בשמי האויב, חיילים שמסכנים את חייהם בעורף ובעומק האויב, לוחמים שמסרו נפשם כדי שלנו יהיה אור. אבל זאת יכולה להיות השכנה מהבניין ממול, זו שמעולם לא החלפנו איתה מילה ופתאום מופיעה עם עוגה חמה. אלה יכולים להיות את וגם אתה. שליחים של עם ישראל לא נבחרים, הם בוחרים לפעול, והם מופיעים בדיוק כשצריך.
