חמושים ברכב מתפרק, מחברת עם כתובות ומספרי טלפון וקופסה קטנה של וויד שמציתה את הריב הראשון של הבוקר, השניים נודדים בין תחנה לתחנה, כל אחת מוזרה יותר מזו שקדמה לה. בדירה אחת מחכה להם זוג שרב בקולי קולות, באחרת הם מקבלים הדרכה מפורטת כיצד לטפל ברהיט מונומנטלי שעומד במרכזה. אדם נרתע מהמעבר כיוון שאימו (שרה וינו-אלעד) מתגוררת בעיר, ואל החששות שמעוררת בו האבהות הצפויה מצטרפות גם צלקות עבר מהעיר הצפונית. לוין מגלם כאן בפעם השלישית לפחות, אחרי "המשלחת" ו"הצבי", דמות של גבר מתוסבך שהנכות הרגשית והפזיזות שלו מענה את הנשים בחייו. טייפקאסט מבאס משהו, אבל אדם הוא בו זמנית כל כך מתוק, מחריד ומגוחך שאנחנו מתאהבים בו ומייחלים שיחליק אל מותו במורד הר הכרמל גם יחד.
הסיפור שכתבה מלץ משלב בצורה מבריקה בין המכשולים בהווה לקונפליקטים שמציף העתיד לבוא, בין ההיכרות שלו עם הדמויות לבין מה שהן מגלות לפתע על עצמן. הדיאלוגים בסרט פשוט מבריקים אף הם, כשכל דמות מקבלת קול מעט שונה אבל כולן מצחיקות, נוגעות ללב ומרגישות אמיתיות לחלוטין. המצטיינת בהגשת משפטי מפתח מבין המשתתפים הרבים היא וינו-אלעד, שעוברת בין עצה מנחמת לכלתה ועקיצה כואבת לבנה בלי למצמץ ומצטיינת בשתי החזיתות.
