למזלנו, עדיין לא מאוחר מדי. על המדינה, בשיתוף פעולה עם ההסתדרות וארגוני המעסיקים, להחיל מודל דומה לזה שהתקיים בתחילת המלחמה, לחייב את המעסיקים לשלם שכר מלא לעובדים שהחסירו שעות עבודה בתקופה הקצרה יחסית בה מקומות העבודה ומוסדות החינוך היו סגורים, ולפצותם בהמשך, בדומה למודל אותו היא כבר מקיימת ביחס לחיילות וחיילי המילואים.
אמנם הפעם, בניגוד למרבית תקופת המלחמה, המשק ומוסדות החינוך נסגרו בכל הארץ, ולא רק בצפון או בדרום, אבל מצד שני, התקופה שבה הם נסגרו הייתה מצומצמת יחסית, ולכן העלות הכוללת לא מסתכמת בסכומי עתק. יתרה מכך, חשוב להבין שהעלות האמיתית מתקיימת בכל מקרה. ההיעדרות, הפגיעה בתעסוקה, סגירת מוסדות החינוך – כל אלה כבר קורים. השאלה היא רק מי נושא בנטל: העובדים לבדם, או גם המדינה.
המדינה לא יכולה להרשות לעצמה לשתוק. זו שעת מבחן – לא רק ביטחוני, אלא גם חברתי. דווקא בעת חירום, נבחנת המחויבות של ממשלה לאזרחיה. הממשלה מתבקשת להפסיק להתעלם מהעובדים ולעבור ממדיניות של הפקרה למדיניות של אחריות.
אביעד הומינר-רוזנבלום הוא מנכ"ל שותף במרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון
