"בנות הזהב" הייתה סיטקום מהפכני באמת, כזה ששינה את התפיסה של הטלוויזיה האמריקאית כלפי נשים מבוגרות – והזוי לחשוב שהשחקניות שגילמו אותן אז היו רק בשנות הארבעים והחמישים שלהן. הסדרה העלתה לשיח הציבורי נושאים רבים כמו זכויות נשים, אל-הורות, אלימות במשפחה, וכן, גם זכויות להט"ב – ולא במקרה הפכה לאחת הסדרות האהובות ביותר על גייז ברחבי העולם עד היום.
מקס מוצ'ניק ודיוויד כהן, מי שיצרו את הסיטקום הקאלטי "וויל וגרייס", עומדים גם מאחורי "מיד-סנצ'ורי מודרן" (משחק מילים אמריקאי המשלב בין סגנון העיצוב באותו שם והתייחסות לגיל הדמויות), והביאו איתם שלושה מהשחקנים הגאים הבולטים והאהובים ביותר בקהילה. את סיביל, אמו המבוגרת של באני (ליין), שעושה (נהדר) מעין גרסה של סופיה המיתולוגית, מגלמת לינדה לאבין – אחת השחקניות הבולטות באמריקה בשנות השבעים והשמונים – שהלכה לעולמה בסוף השנה שעברה ולא הספיקה לסיים את תפקידה בסדרה.
מוצ'ניק וכהן יודעים לכתוב פאנצ'ים חדים, והעובדה שהם מתעסקים כאן בתחום שהם מכירים היטב – גייז לא צעירים – הופכת את הבדיחות שלהם למצחיקות ומדויקות. יחד עם זאת, מגבלות ז'אנר הסיטקום עדיין נוכחות, וזה אומר שהדמויות נכנסות לסיטואציות לא הגיוניות בקצב לא סביר, והמרדף אחר מתכונת של בדיחה כל פחות מדקה לגמרי מורגש ונעשה לעתים מעייף. אין ספק ש"מיד-סנצ'ורי מודרן" אינה קאלט על-זמני כמו "בנות הזהב", ואפילו לא פורצת דרך כמו "וויל וגרייס", אבל היא עדיין סדרה שנונה, מהנה ולא מביישת את המשתתפים בה – וזה לא מובן מאליו.
