אם העונה השנייה התמקדה בשקר הטמון בבחירה חופשית כביכול, של אנשים שאין להם איך לנצח ולא נשאר להם מה להפסיד, העונה השלישית של הסדרה הציבה במוקד שלה הפתעה מעוותת במיוחד: תינוקת בת יומה שצורפה למשחקים כמשתתפת חסרת אונים. נניח בצד עד כמה ההתפתחות הזאת לא סבירה מבחינה עלילתית – ועד כמה היא גסה ולא מתוחכמת, כחלק מהאופי הבוטה והאנטי-עדין הכללי של "משחק הדיונון" – ונתמקד במה שהיא באמת: העלאה של מחיר ההימור בין הגיבור, שחקן מספר 456 סונג ג'י הון, לנבל – האיש במסכה השחורה המפקח על המשחקים, הוואנג אין-הו.
השניים משחקים על כל הקופה. מפקד המתחם, שבעצמו ניצח במשחקים פעם, לא מאמין בבני האדם, מה שמשמש עבורו הצדקה מוסרית לטירוף שהוא מתפעל. ג'י הון, הגיבור, נחוש להוכיח לו אחרת עד לרגע האחרון. הדרך לעשות זאת עוברת דרך התינוקת, שלא חטאה לאיש, והמוכנות או הסירוב של המשתתפים להקריב אותה כחלק מהמשחק. בסיכומם המגה-דרמטי של המשחקים, לא לגמרי ברור מבחינת הסדרה מי מהם צדק או ניצח. אין זה מקרי שהמשפט האחרון בחייו של ג'י הון לפני שהוא מקריב את עצמו בעבור הפעוטה, "בני אדם הם…" לא מסתיים לעולם במסקנה.
למעלה, בתאי הצפייה היוקרתיים לעשירים המנוונים, מצטרפת הפעם חבורת אמריקנים שמהמרים ומגיבים למשחק. אלה סצינות פשטניות ומיותרות שכתובות ומשוחקות רע, שמאכילות את הצופים בכפית ונראה כי כל מטרתן היא להתחנף בפני הקהל האמריקני. אולי זה לא במקרה: סופה של הסדרה רומז שגם אם המשחקים הקוריאניים הסתיימו בפיצוץ גדול והרסני, גרסה חדשה הולכת ומתפתחת בלוס אנג'לס.
