בשבוע שעברה עלתה לדיון בוועדת החוקה הצעת חוק שצריכה להדליק אצל כל אזרח ואזרחית נורה אדומה: הצעת חוק העמותות (תיקון – תרומה מישות מדינית זרה), התשפ"ה–2024 של חה"כ אריאל קלנר (פ/5222). מדובר ביוזמה שמתחזה לטכנית או שולית, אך למעשה טומנת בחובה סכנה ממשית לחיים הדמוקרטיים ולזכויות האזרח במדינת ישראל. מדובר במהלך דרמטי, מתוכנן, שעלול לפגוע אנושות באחד מהעוגנים המרכזיים של הדמוקרטיה הישראלית – החברה האזרחית.
הצעת החוק מציעה למסות תרומות לעמותות מ"ישות מדינית זרה" בשיעור שייגע בפעולה הארגונית עצמה, כך שכל תרומה מיישות מדינית ביחס לארגונים אשר עיקר מימונם מישויות מדיניות זרות ואשר אינן מתוקצבות על ידי מדינת ישראל ימוסה בשיעור של 80% על כל תרומה מישות מדינית. הכוונה אינה לגביית מס ככלי כלכלי לגיטימי, אלא לשלול בפועל את יכולת הקיום של עמותות רבות בישראל. ארגונים שמבקשים לחזק ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם, שקיפות, סיוע למוחלשים, למיעוטים והגנה על זכויות אדם עתידים לשלם על כך ביוקר, עד כדי סגירת הפעילות.
בתוך שצף האירועים, החקיקות, הסערות הציבוריות, האסונות, האזעקות והמלחמה המתמשכת, קל לפספס יוזמה שנראית כמו תיקון חוק נקודתי. והציבור מותש– ובצדק. שצף האירועים, הכותרות, והחקיקות בשנה החולפת מעייף ומבלבל. אבל בתוך הסערה הזו, חשוב להבין: החקיקה הזו היא נקודה קריטית באמת לחברה האזרחית בישראל. זו צומת גורלית שתשפיע על עתידו של אחד העוגנים הדמוקרטיים האחרונים שנותרו כאן. וגם אם בעתיד האופטימי תקום ממשלה אחרת ותבטל את החוק, הנזק כבר ייגרם – לא כל ארגון יוכל לחזור לפעול, ולא כל פרויקט יוכל להתאושש.
כמי שניהלה ארגון שנתמך לאורך שנים על ידי האיחוד האירופי, אני יכולה לומר בביטחון: אם החוק הזה יעבור – זה יהיה קו שבר. עמותות רבות פשוט לא ישרדו. התוצאה תהיה אובדן שקט של ארגונים חיוניים, שמשפיעים על חיי היום־יום של כולנו: למשל התנועה לחופש המידע, בזכותה הציבור בישראל יודע מה ציוני המיצ"ב של ילדיו או אילו התקשרויות קיימות בין משרדי הממשלה לספקים פרטיים, או האגודה לזכויות האזרח, הארגון הוותיק בישראל בתחום זכויות האדם, שאחראי למאבקים ציבוריים רבים וחשובים כמו למשל בשיא מגפת הקורונה עתר לבג"ץ בדרישה לעצור את השימוש החריג באמצעים טכנולוגיים של השב"כ לאיכון אזרחים. בג"ץ קיבל את עמדתה – והציב גבול חשוב בין הגנה בריאותית לבין חירות הפרט.
מי שמבקש לראות את ההשלכות, יכול וצריך להסתכל על מה שקרה בהונגריה תחת שלטונו של ויקטור אורבן. אז בשנת 2017 חוקקה ממשלת הונגריה חוק שחייב עמותות המקבלות תרומות מחו"ל להירשם כ"עמותות במימון זר", ולהצהיר על כך בכל פרסום שלהן – צעד שמטרתו הייתה להוקיע, לבודד ולשתק את החברה האזרחית.
לאחר מכן, ב-2018, חוקק נוסף שכונה בתקשורת "חוק סטופ סורוס" – שאסר על מתן סיוע למהגרים, גם אם מדובר בסיוע משפטי או הומניטרי, ופגע אנושות בפעילות של גופי סיוע באירופה כולה. החקיקה ההונגרית גרמה לקרן OPEN SOCIETY, אחת מהקרנות הגדולות בעולם, להעביר את כל פעילותה החוצה מהמדינה. הארגונים המקומיים נרדפו, הציבור הוזן בתעמולה נגד "מימון זר", והחברה האזרחית הפכה למטרה לגיטימית למתקפה שלטונית.
ואילו אצלנו יוזמת החקיקה הנוכחית קיצונית בהרבה. את החוקים שמחייבים עמותת לדיווח על מקורות המימון קידמה שרת המשפטים דאז איילת שקד ומאז ארגוני החברה האזרחית מסתובבים עם סימון כתום במסדרונות הכנסת ועל כל מסמך המוגש לממשלה או לבית המשפט עליהם להצהיר כי הם נתמכים ע"י יישות מדינית זרה.
אלא שהפעם מדובר בחוק שמוציא את התרומות הזרות (של יישויות כמו האיחוד האירופי, גרמניה וגם ארצות הברית) מחוץ לתחום. אין בעולם הדמוקרטי תקדים למיסוי כזה ומטרתו ברורה- להפסיק ולסגור ארגונים שמבקרים את הממשלה; כמו ישראל חופשית שמתנגדת לאי גיוס חרדים, כוח לעובדים שמסייעת בארגון עובדים ומקדמת עבודה מאורגנת או איגוד האינטרנט שמקדם מוגנות ושימוש בטוח באינטרט, בין יתר הדברים.
ישראל הולכת ומתקרבת בצעדים ברורים למודל ההונגרי-הרוסי, שבו העמותות אינן נאבקות על ערכים אלא על קיומן הבסיסי, כשהן נרדפות על ידי השלטון. ואני מבקשת מכם – אל תעמדו מנגד.
החברה האזרחית בישראל אינה האויב. היא מגינה על כולנו: על חופש הביטוי, חופש התנועה, על זכויות נשים, על זכויות מיעוטים, על סיוע לנפגעי אלימות, היא שומרת על השקיפות, ניקיון כפיים ומינהל תקין. אחרי שחקיקה כזו תעבור – כולנו נשלם את המחיר.
לפי כל ההערכות, ובשונה מבעבר החקיקה הזו שמקודמת כעת בכנסת עלולה לעבור. לחברי הקואליציה, שר המשפטים לוין וראש ועדת חוקה ח"כ רוטמן אין כוונה לעצור אותה או למתן אותה, הממשל האמריקאי שתמיד עמד בפרץ וסייע לארגוני החברה האזרחית לבלום את יוזמות החקיקה, משנה את פניו וכעת האחריות עלינו – מי שמבין שדמוקרטיה בלי חברה אזרחית פעילה ומגוונת איננה דמוקרטיה, אלא קליפה ריקה.
עלינו להפעיל לחץ ציבורי מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, אנשי הפריפריה והמרכז לגייס את התקשורת, לצאת מהאדישות, לקום מהכורסה ולדרוש את גניזתה ואת הפסקת הרדיפה נגד החברה האזרחית בישראל.
עו"ד רחלי אדרי-חולתא – מנהלת שותפויות במרכז למחקר יישומי של הסיכונים לדמוקרטיה באונ' תל אביב
