באופן מפתיע, הרבה מהכותרות התקשורתיות של הימים האחרונים אינן עוסקות ברצועת עזה. על "שולחן הניתוחים" נמצאות סוריה ולבנון, עם פוטנציאל משמעותי מאוד לסדר אזורי חדש.
עד כמה חדש? דברי נעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה (25.8), אומרים הכל: "ממשלת לבנון קיבלה החלטה חוטאת – להפשיט את ההתנגדות מנשקה, בזמן שיש תוקפנות ישראלית וכוונה להרחיבה. ההחלטה התקבלה מתכתיבים אמריקניים־ישראלים. אם הממשלה תמשיך כך, היא אינה מופקדת על הריבונות הלבנונית, אלא אם תחזור בה מהחלטתה".
בעוד שבסדר הישן חיזבאללה, שפעל כמדינה בתוך מדינה, הקפיד לצייר את עצמו כמגן לבנון וכמסייע לממשלת לבנון הנבחרת – הרי שכעת, לראשונה, חיזבאללה מאיים (בלשון שאינה משתמעת לשני פנים) על ריבונותה של ממשלת לבנון.
התפתחויות שיוצרות מצב חדש
מקצת מההתפתחויות שיוצרות, לפחות על הנייר, מצב חדש: החלטת ממשלת לבנון האחרונה על פירוק חיזבאללה מנשקו. מסעות הדילוגים של מורגן אורטגוס, שליחת ארה"ב ללבנון, ושל שגריר ארה"ב בטורקיה ושליחה לסוריה, טום באראק, בין הערים ביירות, ירושלים ודמשק. הצפי לנאום נשיא סוריה בעצרת האו"ם בחודש הבא.
הדיווחים על צפי לחתימת מזכר ההבנות הביטחוני עם ישראל. הודעת ישראל המביעה הערכה לממשלת לבנון על החלטתה ומביעה נכונות לנסיגה – בכפוף לפירוק חיזבאללה מנשקו.
אין ספק שיש כאן פוטנציאל אדיר להפסקת פעולות האיבה בין ישראל לשתיים מאויבותיה הגדולות ביותר, וזו אכן הזדמנות לתחילתו של סדר אזורי חדש: עם לבנון, שעימה ברמה המדינתית אין לישראל חילוקי דעות מהותיים בסוגיות שטח ותפיסה אזורית, וגם עם סוריה שמקומה הגיאוגרפי קריטי לכל סדר אזורי חדש שייווצר.
בתהליך מנוהל נכון יש סיכוי להרחיב את הסכמי אברהם לפחות עם לבנון, שחלק ניכר מאוכלוסייתה (העדות הנוצרית והדרוזית) אינו מתנגד לישראל, ובמובן הזה יש מכנה משותף יחסי בינו לבין מקבלי ההחלטות בממשלת לבנון.
בתהליך מנוהל נכון יש חשיבות קריטית לחסימת השתלטות ברית "האחים המוסלמים" (קטאר וטורקיה) על סוריה, ומניעת החלפת ציר דתי קיצוני אחד (השיעי) בציר דתי קיצוני אחר (סוני־ג'יהאדיסטי).
Wishful Thinking מול חלופה מסוכנת
אבל כל זה כרגע על הנייר בלבד ובגדר Wishful Thinking, ומולו יש חובה להציג גם את הגישה המתחרה – החלופה המסוכנת. לפי הגישה האחרת, יש ניסיון כמעט נואש של הממשלות בסוריה ובלבנון למצוא חן בעיני ארה"ב וממשל טראמפ בכדי לקבל לגיטימציה רשמית, לזכות בהסרת חסמים ומגבלות ולפתוח בשיקום כלכלי מאסיבי ששתי המדינות מאוד זקוקות לו.
הנתיב הזה עובר בחלק ניכר מהסוגיות דרך ישראל, ולכן הן זקוקות ל"חותמת הכשרות" הישראלית שתלבין אותן באופן רשמי בעיניים האמריקניות. לפיכך, ממשלות סוריה ולבנון מוכנות לחתימה על הסדרים זמניים בלבד עם ישראל, שבראייתן יספיקו למטרה זו, תוך חילוץ וויתורים קרקעיים מישראל בתמורה לכך והימנעות בכל דרך מחתימה על נורמליזציה מלאה איתה, תוך דחיית הנושא למועד לא ידוע בעתיד.
המטרה: מניעת כל תקדים בלתי הפיך – השגת תמורות מוחשיות (שיקום, נסיגה קרקעית ישראלית ולגיטימציה בינלאומית, בדגש לאמריקנית) – תוך "מריחת זמן" והעברת תקופת טראמפ בשלום, שלאחריה ינסו (בלבנון בלית ברירה, ובסוריה מתוך כוונת מכוון) להחזיר את הסדר הישן על כנו, לאחר שוויתורים ישראליים כבר בוצעו.
איזו גישה היא האמיתית?
מודה, שקיים קושי לא קטן לנסות ולהעריך בימים אלו איזו מהגישות היא הגישה האמיתית של סוריה ושל לבנון, ומן הסתם האמת מצויה באמצע.
עושה רושם שגם ארה"ב, ששמה את יהבה באופן מלא על משטר א־שרע בסוריה והייתה עד כה בגישה הראשונה, החלה לאזן את עמדתה. דו"ח של הפנטגון שהועבר לקונגרס לפני חודשיים מציג שגורמים מאל־קאעידה שואפים להשפיע על הממשלה הסורית החדשה.
במקביל, התבטא השליח האמריקני לסוריה כי בעקבות האלימות הבין־עדתית בסוריה, ייתכן שממשלה ריכוזית מאוד אינה רעיון טוב ויש לחפש פתקון אחר בדמות "קצת פחות מפדרציה".
אבל נכון יהיה, בראייתי, לנסות ולמצות כל הזדמנות שיש ליצור כאן סדר אזורי חדש. בסיוע ארה"ב, שממילא לוחצת לכיוון הזה, אפשר יהיה ליצוק לו את היסודות הנכונים ולוודא שהתהליך אינו הפיך.
עקרונות זהירות לישראל
אולם, בגלל הסיכון הנובע מהגישה השנייה שהצגתי, חובה על ישראל לאמץ גישה זהירה מאוד, המתבססת על המציאות ולא על תפיסת המציאות:
מחיר קבוע ובלתי הפיך על השתתפותן במלחמה נגד ישראל – שהוא גם בבחינת מסר לאזור. מי שמכיר מעט את הצד השני, מבין שנזקים ישירים מהמלחמה אינם נחשבים בעיניו מחיר. מה שקורה לאחריה, שאינו תלוי כסף, הוא בהחלט כן.
בהקשר זה מוטיב הקרקע ואחיזת השטח חשוב: ישראל תוסיף להחזיק בנכסים ביטחוניים שמקנים לה עומק אסטרטגי מסוים בשטחן של שתי מדינות אלו וחיץ מאזרחי מדינת ישראל – אם בחזקה ישירה על ידי כוחות צה"ל ואם באמצעות כוחות פרוקסי מטעמה (הדרוזים כדוגמה).
הסדרי שביתת הנשק מ־1974, שמוזכרים כל הזמן בדיווחי התקשורת, אינם רלוונטיים עוד. ההסדרים נעשו מול ממשלה ותיקה ויציבה עם צבא – וזה אינו המצב כאן. יתרה מזו, גם אם הייתה לממשלת א־שרע צבא, הרי שמדובר בצבא של ג'יהאדיסטים, שישראל לא הייתה מעוניינת שיישבו על גבולה. לפיכך, קווי 1974 אינם רפרנס לשום הסדר עתידי במקרה הנוכחי.
אסור שכל הסדר עם סוריה ולבנון יתבטא כבעבר רק בתחום הביטחוני־צבאי. כשארה"ב לצד ישראל, חובה לנצל את ההזדמנות ולהפנות רשימת דרישות אזרחיות – פעולה נגד חיזבאללה מצד אחד ונגד אנשי דאעש והג'יהאדיסטים מצד שני: הפסקת מימון, החרמת חשבונות בנק, מניעת נגישות לאוכלוסייה האזרחית, השפעה עליה באמצעות תוכניות סוציאליות, הפסקת הדעווה ועוד. הסדרים שיתמצו רק בתחום הביטחוני־צבאי – סופם להיעלם.
נורמליזציה עם ישראל והסדרה בינלאומית רחבה תחת מטרייה אמריקנית של "ברית אברהם" – חיונית מאוד לאזכור רשמי. במובן הזה, כניסתן של סוריה ולבנון לברית אברהם היא בהחלט מרכיב בלתי הפיך, ולשם על ישראל לשאוף. המשמעות: בכל הסדר קצר טווח שייערך כעת (אם ייערך) יש לקבוע לוח זמנים מוגדר, גם אם ארוך טווח, לתחילת כניסה להסכמי אברהם – טרם סיום כהונתו של טראמפ כנשיא.
עד כאן בקצרה על שתי הגישות ועל הדרך הדוחפת לסדר אזורי חדש, אך גם הזהירה שבה על ישראל לנקוט.
חשוב לציין כי בעודנו מדברים על העתיד, כל אחת מהממשלות (בסוריה ובלבנון) נתקלות בקשיים משמעותיים במימוש התחייבויותיהן. בלבנון, אמירתו האחרונה של נעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה (המובאת בראשית הטור), מעידה כאלף עדים על פוטנציאל לא קטן לפריצת מלחמת אזרחים חדשה בתוך לבנון.
להערכתי, יש סיכוי לא קטן שחלק מהאש תופנה על ידי חיזבאללה במכוון לעבר ישראל, כדי לנסות ולהסיט את הקשב הפנימי ולהוריד לחץ מעצמו מול אויב חיצוני. צעד זה גם ישרת את איראן, שבימים אלו מתמודדת עם לחץ משמעותי של צרפת, בריטניה וגרמניה, בדרך להפעיל את מנגנון הסנקציות ה־Snapback האגרסיבי, שיש ביכולתו לערער משמעותית את המשטר האיראני.
כשמסתכלים על המציאות מזווית מאוזנת, ברורה בעיניי הזהירות המתבקשת מצידה של ישראל בהתנהלות מול סוריה ולבנון, ואם כבר – הצורך להגיע למצב בלתי הפיך מולן כל עוד טראמפ מכהן כנשיא ארה"ב.
