לא הייתי מתעכב על המקרה הזה אלמלא ייצג תופעה רחבה הרבה יותר. עבדכם הנאמן הוא מה שנקרא "פודי". כלומר, צורך מוזיאונים במידה, ארכיאולוגיה במשורה, שופינג רק לשעה בכל נסיעה, אבל לעומת זאת – מסוגל לבכות מאושר מול מנה במסעדה.
וכזאת הייתה הנסיעה הפעם: מהקפה של הבוקר לדרינק של לפני הצהרים, ממנו לארוחת הצהרים – ואחרי מנוחה קצרה נוהל דומה של ערב: קוקטייל בין ערביים, ארוחת ערב ודרינק לילי בבר.
בתל אביב כבר הייתי מתרושש, אבל ברומא נהגתי לא סתם כרומאי, אלא אפילו כקיסר ממש. הנה קצת מחירים: פיצה במסעדה תעלה כ-10 אירו. בחלק מהמקומות המחיר יכול לטפס, בהתאם לתוספות, עד ל-18 אירו. על האיכות אני כבר לא מדבר.
מחירי היין במסעדות הטובות נעים לרוב בין 20-30 אירו לבקבוק. יש גם ביותר (אם תרצו אפילו פי שניים ושלושה), אבל קחו מילה של מי שמחבב מאוד יין: רוב היינות בסביבת המחיר של כ-26 אירו (מאה שקל) יכו כל יריב ישראלי שזה מחירו בחנות (כלומר לפני מכפיל הרווח של 250%-300% שמסעדני ישראל נוהגים לגבות).
מנה של פסטה רומאית פשוטה "קאצ'ו אה פפה" (כלומר עם גבינת פקורינו ופלפל שחור) תעלה 10-14 אירו, מנות ראשונות, בהכללה, ייכללו במחיר הזה, עם מעט מאוד חריגים אפילו באזורים מתוירים.
במילים אחרות, ארוחה של שתי מנות ראשונות ושתי מנות פסטה, תעלה כמאה שקלים לסועד. מתי בפעם האחרונה נכנסתם למסעדה בתל אביב ושילמתם סכום דומה?
טיפוח הכרס לצד שברון הלב הזה לא נפסקים גם בפאב: חצי ליטר של בירה מהחבית מטפס למחיר של 7 אירו, שליש נמכר לרוב ב-5 אירו (כלומר: 27 שקל ו-19 שקל), קרוב למחיר של הברים הזולים ביותר בישראל – והרבה מתחת ליקרים שבהם.
