אפשר להניח שחבר הכנסת לשעבר והעיתונאי מיקי רוזנטל לא היה חונק אף אחד עם תפילין, וגם לא מעודד חניקת אנשים. אבל הוא כן אמר את זה בשידור, ב"זמן מלחמה" ב"מצעד הטרלול". בפינה מביאים קטעי טלוויזיה שנחשבים הזויים מצחיקים, או כאלה שנראים מסוכנים ומבהילים בעיקר מהמחנה הליכודי – אמונים – של תומכי נתניהו, ומנסים להגחיך אותם. מה שאמר מיקי רוזנטל אולי צריך לגרום לו להפסיק להגיע למצעד הטרלול וללכת הביתה באופן בהול.
בתוכנית מתחילת יוני, הציגו פרסומת לתפילין של עמותת "חיוכו של ילד". מדובר בעמותה שאוספת תרומות כדי לדאוג לתפילין מהודרות לילדים שאביהם נפל במלחמה. שני הילדים בסרטון מנהלים שיחת חולין על הצורך בתפילין. ילד אחד טוען שדווקא עכשיו צריך לקנות, וכשהשני לא עונה, הוא מיד מואשם בשמאלנות. אבל אז, כמו דאוס אקס מכינה, מגיח מאמצע הרחוב, חבר העמותה, ומציע לילד שאביו נפל במלחמה, תפילין בחינם, כנחמה.
מנחה התוכנית, ברוך קרא, טען שמשהו בתסריט לא תפור. אפשר להוסיף גם שמשהו בבימוי לא אפוי, שחסרה אמינות בסיפור. שמשהו במשחק מביך ומשהו נראה לא קשור.
ואז רוזנטל אמר: "הייתי חונק אותו". הוא אמר את זה תוך תנועת ליפוף עם היד, וחזר שוב, בווליום גבוה יותר: "הייתי חונק אותו עם התפילין", והוסיף הדגמה עם היד כאילו הוא באמת מבצע את זה עכשיו.
מעניין למה לקח לרשות השנייה חודש וחצי להחליט שהיא מזועזעת מהאמירה, וממעשה החניקה, ודווקא עכשיו לפתוח בהליך הפרה נגד רשת 13. כל חברי הפאנל, כולל ברוך עצמו, התנערו במהירות מהדברים, ונשארו פעורי עיניים והמומים.
בשנים האחרונות התפילין, שלא בטובתן, יצאו מהארון היהודי והפכו לעניין פוליטי, וכמעט מפלגתי. בבית ספר אוהל שם אחד התלמידים ניסה להקים דוכן תפילין, שלא באישור המנהל, ומיד זכה לתמיכת השרים קיש ובן גביר. רק אתמול בכתבה של יוסי מזרחי, נראתה מנהלת בית הספר סמדר מורס, משתמשת בתפילין כקרדום לחפור בו את דרכה הפוליטית לליכוד.
ולכן, אפשר לתמוה, מדוע איש תקשורת ואיש ציבור לשעבר, מציע לחנוק אדם אחר עם תפילין. מה גרם לו לשחרר את המילים הכי דוחות ואלימות נגד אנשים שמחזיקים סט ערכים שונה, הפוך משלו, שמסתובבים בחוגים אחרים ורואים במעשים הדתיים את תכלית החיים.
האמירה הזאת חושפת את התת מודע האפל שלו. את הדברים שעוברים בראשו, את השדים שמתרוצצים במוחו, אותם הוא לא אמור להגיד, אולי אפילו לא לחשוב. אבל הסרטון שודר, ונכון, הוא מוזר, וגם רחוק מעולמו של החילוני התל אביבי השמאלני הרלביסטי, ואז הוא מחפש במחילות מחשבותיו את הדבר הראשוני, הקדמוני, ההיולי, הכי גולמי שנמצא שם. ויוצא ממנו משהו אלים, שונא דת, מתעב סממנים של אמונה, ובעיקר, בז לאחר שאינו אתה.
אפשר להניח שמבחינת רוזנטל, כל הדמויות שמופיעות בסרטון הן פרימיטיביות וטועות, עוד לפני שהם צולמו. הוא לא ראה בזה גיחוך, אלא מבין אותם כאיום על תפיסת עולמו, על הקיום שלו עצמו. רוזנטל מפחד, אין בו טיפת הבנה, והוא מציע חניקה.
בתחילת שנות ה-80 יונה וולך פרסמה את השיר "תפילין" שעורר מחאה ציבורית רחבה, כי הכניסה אביזרים דתיים להקשרים מיניים. בעקבות זה, חברתה המשוררת הדתייה זלדה כתבה: "כשראיתי את השיר של וולך, חשבתי כי הלוואי ומתתי". זו התחושה שעולה כשרואים את רוזנטל הופך את רצועות העור שמיודעות לראש וליד בתפילה, לרצועות חנק על הצוואר להמתה. זה מאוד קל ובעיקר זול, לזעזע עם תפילין. אבל בחייאת, מי צריך את הזעזוע הזה עכשיו?
