אמש, במסיבת העיתונאים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, קיבלנו שוב הצצה לאותה הצגה מוכרת. כמו תמיד, הראשון לשאול היה מוטי קסטל מערוץ 14 – "הפייבוריט" של משפחת נתניהו. השאלה שלו, אם בכלל אפשר לקרוא לה שאלה, נראתה כאילו יצאה ישירות מדף המסרים לכאורה של הלשכה.
במקום להפנות לראש הממשלה סוגיה מהותית בימים רגישים אלה עם החלטה גורלית על כיבוש הרצועה, שאלה שתספק תשובות לקהל הצופים ובוחריו של נתניהו שמודאגים לא פחות מתנגדיו מההחלטה לצאת לכיבוש, בחר מוטי לירוק לצופים של ערוץ 14 בפנים, לעקוץ דווקא את המתחרים הגדולים ולהאשים אותם "בקמפיין התעמולה" של ערוצי החדשות האחרים, ולטעון שזו הסיבה שבגללה המלחמה בעזה מדשדשת וזה מה שמונע מצה"ל לנצח.
כך, בעקיפין, הוא הפנה את הכישלון המדיני של נתניהו באצבע מאשימה לתקשורת ולא למי שמקבל את ההחלטות. באמת מוטי, עם כל הכבוד, הציבור חיכה לשמוע תשובות על מלחמה, לא על מלחמות רייטינג וקנאה במתחרים גדולים.
מה גם שכמו בכל מסיבת עיתונאים של נתניהו, היא נפתחת בשאלותיו של קסטל. המעמד הזה, שבו עיתונאי מתפקד יותר כדובר מאשר כמי שבודק ומאתגר את השלטון, חוטא למקצוע. עיתונאים אמורים לייצג את הציבור, לא את שולחן הממשלה. והעובדה שמוטי אינו מרגיש נבוך שהוא זוכה ליחס מועדף מראש הממשלה, מגדילה כפליים את חוסר האמון בשאלותיו המתוזמנות והמתוזמרות.
מיד אחריו, הגיע כתב חדשות 13 וניסה לקלקל את ההרמוניה ושאל שאלות שבאמת מעניינות ומעסיקות את הציבור, וציטט את דברי הרמטכ"ל המדאיגים כי ההחלטה לצאת לכיבוש עזה היא "מלכודת מוות" לחיילים ולחטופים, ועל הסתירה המוסרית שבקידום חוק הפוטר חרדים מגיוס, במקביל לשליחת מאות אלפי צווי מילואים שכבר שנתיים משרתים ללא הפסקה. נתניהו, כצפוי, פסל את השאלות כ"מוטות" ו"שגויות", שקריות.
ואז הגיע תורו של אלמוג בוקר מערוץ 12, עיתונאי מהימין, לא חשוד בשנאת נתניהו, שבמהלך הקריירה ידע גם לחזק את החלטותיו וגם לעיתים, כדי להישמע מאוזן, לבקר אותן. בוקר העלה נקודות מהותיות על ההבטחות של נתניהו שלא קוימו מאז תחילת המלחמה, כשהוא הביא גיבוי וציטוטים של ראש הממשלה, שהפכו לסיסמאות ריקות מתוכן, הבטחות שלא התממשו, ושאל מה השתבש בדרך.
כמו כן התייחס כמתבקש לחוק ההשתמטות, וציטט את יו"ר מפלגת ש"ס, אריה דרעי, שקרא לחרדים לא להתגייס גם בעת מלחמה. כמו כן שאל "מה אתה רוצה להגיד לציבור שמתגייס פעם אחר פעם כשאתה משחרר ציבור שלם מהנטל". נתניהו בחר שלא לענות לגופו של עניין אלא לצאת במופע של ביזוי והשפלה והטיח באלמוג שהוא "עושה תעמולה" ו"משקר".
מעניין יהיה לראות איך אלמוג בוקר יגיב ליריקה הפומבית המביכה הזו בפנים. האם יבחר להבהיר שזו ביקורת לגיטימית של ראש הממשלה לשאלות קשות, כפי שהוא נוטה לא פעם לעשות כשהוא מעניק הצדקה לנתניהו, או שיכיר בכך שביבי ממש נזף בו והשפיל אותו לעיני כל? הרי ברשתות מואשם אלמוג בוקר כמי שהשקיע זמן ומאמץ להפוך בעצמו לשופר של נתניהו, ובכל זאת, אמש, הוא נזרק מתחת לפסי הרכבת של אותו מנהיג שהוא לעיתים מגן עליו. ההתקפה האישית הזו הייתה לא פחות מדוחה, כשנתניהו הטיח בו בבוז: "זו לא הייתה שאלה, זה היה נאום תעמולה".
נתניהו לכתב חדשות 12 אלמוג בוקר: "זאת לא הייתה שאלה, זה היה נאום תעמולה" pic.twitter.com/nLa0gfKUk5
— ערוץ 7 (@arutz7heb) August 10, 2025
כתב חדשות 12 קיבל אתמול יריקה בפרצוף בשידור חי. לא "ביקורת", לא "הערה" – יריקה. ביבי נזף בו כמו מורה לתלמיד שסר מהשורה והאשים אותו בתעמולה. תעמולה? מאדם שרק לפני שתי דקות קיבל שאלה תעמולתית מושלמת מקסטל? האירוניה מתה מצחוק מאחורי הקלעים. זה מחזיר אותי לאותה מתקפה קשה של נתניהו במסיבת העיתונאים האחרונה נגד יולן כהן, מגישת חדשות 12, כשנתניהו טען שהיא מפרסמת שקרים. זה כבר לא אירוע חריג – זו שיטה של נתניהו.
הזלזול הזה של ראש הממשלה בתקשורת הוא לא אירוע נקודתי, זו מגמה. נתניהו משתמש באותה טקטיקה שבה הוא נוהג כלפי מערכת המשפט: להחליש, לערער ולזלזל, כדי לשמר שליטה ולמנוע ביקורת. התקשורת היא חומת ההגנה האחרונה של האזרח מול השלטון, גוף שמאיר מחדלים ומתריע מפני עוולות, וכאשר ראש הממשלה הופך אותה לשק חבטות, הוא פוגע ישירות באינטרס של כולנו.
האירוניה היא שבבחירתו לתקוף דווקא את אלמוג בוקר, אחד מהעיתונאים היחידים בערוץ 12 שיודעים לתת לו גם קרדיט כשהוא ראוי לו, נתניהו ירה לעצמו ברגל, כי צופי ערוץ 12 שמתנגדים לראש הממשלה ידעו גם להקשיב בקשב רב לאלמוג בוקר, אלא שכעת נשאלת השאלה האם בוקר יחליק את העלבון וימשיך ללטף את נתניהו בתירוץ שזה "לגיטימי"? או שיתפכח ויבין שאצל ביבי אין חברים, יש רק שימושים חד-פעמיים.
הופעתו של ראש הממשלה אתמול הייתה רחוקה מלהיות שיאו: בלבול בשמות, חוסר מיקוד, ובעיקר חוסר נכונות להתמודד עם ביקורת לגיטימית. ככה לא מתנהג מנהיג בטוח בעצמו. אז אם ניכר הניסיון שלו להעתיק את הסגנון של דונלד טראמפ, הוא רחוק ממנו שנות אור.
ובסוף, השאלה היא לא על אלמוג בוקר, לא על רשת 13, ואפילו לא על ערוץ 14. השאלה היא עלינו, על הציבור. האם אנחנו מוכנים לקבל מצב שבו מי שעומד בראש הממשלה מתייחס לתקשורת החופשית כאויב, ומוחק את שני עמודי התווך של הדמוקרטיה – מערכת המשפט והעיתונות? כי אם זה לא סימן של דיקטטורה אז מה כן?
אז בואו נשים את זה על השולחן, זו לא הייתה מסיבת עיתונאים. זו הייתה עוד סצנה מהסדרה "ביבי נגד כולם", מתחמק משאלות ומתרגל את הציבור לאבד אמון בתקשורת כדי שנפסיק לשאול שאלות. כשהפרקים נהיים צפויים, הדיאלוגים ממוחזרים, והשחקן הראשי? הוא כבר לא מאה אחוז איתנו. השאלה היחידה היא מתי הקהל יקום ויצא מהאולם. אבל אולי זו התוכנית: באולם ריק אין מי שישאל שאלות, ואין מי שיצעק שהמלך ערום.
