הסדקים המתרחבים והולכים במערכת המשפט אינם צריכים להפתיע איש. הם הופיעו לראשונה בתקופת ההתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון. מני מזוז היה אז היועץ המשפטי לממשלה. ציפי לבני, אז שרת המשפטים, נתנה גיבוי מלא, כמו רבים בפרקליטות המדינה, לעיוותים טוטאליטריים – וכך הגענו לשלב שבו אנחנו נמצאים כעת. האכיפה הבררנית נולדה באותם ימים. גם השימוש לרעה באמצעי מעקב אפלים. אהרן ברק, אז נשיא בית המשפט העליון, הכשיר כל שרץ.
נשיא בית המשפט העליון הנוכחי, השופט יצחק עמית, סבור שיועץ אסטרטגי יעזור בחילוצה של המערכת שהוא עומד בראשה מקריסה מוחלטת. אין טעות גדולה מזו. הבעיה איננה תדמיתית. החולי עמוק – והטיפול בו צריך להיעשות בסכין מנתחים. סילוק הנגעים מוכרח להיות חד וברור. כך פועלים, למשל, בארצות הברית. כל מי שהיה קשור שם לבניית העלילה נגד הנשיא המכהן כיום, במהלך הקדנציה הראשונה שלו, נמצא עתה בחדרי החקירות. הדבר לעולם לא יקרה אצלנו. כאן אין מיצוי של אחריות אישית.
אביחי מנדלבליט או רוני אלשיך לא יתבקשו להסביר איך נולד כתב האישום המופרך נגד בנימין נתניהו. מעשה נבלה זה, שקורע את החברה שלנו זה עשור, יישאר, כנראה, יתום. האחראים לו יוכלו להמשיך בדרכם באין מפריע. שכן כדי להתחמק מאחריות לא צריך הרבה. יש רק להביע תמיכה ב”קפלניזם”. תקשורת מעוותת, מוטה פוליטית, כבר תעשה את השאר.
אין בישראל תרבות של גביית מחירים ממי שעשה שימוש לרעה בכוחות שהעניקה לו משרתו. מזוז, לדוגמה, שסגר את תיקו הפלילי של אריאל שרון, מעולם לא התבקש להסביר את התעלמותו מטיוטת כתב האישום שעדנה ארבל, אז פרקליטת המדינה, הניחה על שולחנו ערב מינויה לבית המשפט העליון. את הפרס על התנהלותו הוא קיבל כמה שנים לאחר מכן, במינויו לבית המשפט העליון.
צפיתי בזמן אמת בתחילתה של ההתרסקות, שהיום כבר אי אפשר להתעלם ממנה. ראיתי מעצרי שווא המוניים, חסימת אוטובוסים שהובילו מפגינים, שופטים בכירים שהסכימו לקיים דיונים בתוך בתי מעצר, הרחק מעין הציבור. הם ובכירי פרקליטות המדינה מעולם לא נדרשו להתנצל על מה שקרה באותם ימים אפלים, ועל מידת אחריותם לשבר הגדול של 7 באוקטובר.
איש מהם לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. פריצת הגדרות שקדמה ליום הזה תרמה למה שקרה בו. ההפגנות משולחות הרסן, הסרבנות, היועצת המשפטית המעודדת “אפקטיביות” – והרשימה עוד ארוכה.
