בשנות המדינה הראשונות, הציבור כלל לא ידע שיש שב"כ. גם בנושאים ביטחוניים מובהקים – חשיפת מרגלים, מחתרות מבית וטרור ערבי – הציבור ידע ש"המשטרה חוקרת". רק בדיוני הכנסת על "מחתרת צריפין" ואחר כך על רצח ישראל קסטנר, "הסגיר" דוד בן-גוריון שיש ארגון ביטחון פנים, הש"ב. כשאיסר הראל, ראש השירות הראשון, העיד במשפט לאחר רצח קסטנר, הוא עשה זאת בעילום שם וכונה "הממונה".
רק לאחר רצח רבין, כשעמי אילון התמנה בשנת 1996 לראש השירות – הותר לראשונה פרסום שמו, גם כיוון שהיה "מינוי מהחוץ" של אלוף מוכר בצה"ל. וגם מאז, לקראת כל מינוי של ראש שב"כ חדש ידע הציבור מעט מאוד, כמעט כלום, על המועמדים. ידענו שהמועמדים הם ע' או ר'. וכתבים צבאיים עשו עצמם יודעי נסתרות, והסבירו לציבור שג' הוא איש מבצעים נועז, בעוד צ' הוא מגייס סוכנים מעולה או שקר כלשהו.
בשנים האחרונות שטפו את מוחות הציבור בכך שמאחורי מועמדותו של ש' עומדת ש' נתניהו, בעוד י' נתניהו מריץ את פ' – והציבור יכול היה להשלות עצמו שהוא יודע משהו על המועמדים.
ובכל זאת. בימים אלו, כשמתחולל מאבק משפטי, פוליטי ותקשורתי סביב מינויו של האלוף דוד זיני לתפקיד, וגם כשחוק השב"כ ברור וחד ואינו ניתן (לכאורה) לעיוות ולהיפוך המשמעות הנהוג בבג"ץ ואצל היועמ"שית – נשמעת תביעה ל"שקיפות": שהציבור יידע מדוע בוחרים במועמד זה או באחר. ועוד מעט קט נשמע מבג"ץ תביעה עקומה שגם המינוי הזה יהיה ב"הליך תחרותי". משל הוא נציב שירות המדינה, שגם בעניינו המציא בג"ץ משהו שהוא במפורש הפוך לחוק הכתוב והפשוט.
הם רוצים שהוא ייבחר בידי ועדה אשר המערכת המשפטית שולטת בהרכבה. כי אחרת – כך הם מסבירים – הבחירה עלולה להיות "פוליטית". החוק קובע שראש הממשלה בוחר מועמד, מציע אותו לממשלה וזו מאשרת. אז מה אם כך קובע החוק? ולא פסה יצירתיות מעוותת מבג"ץ, או מהיועמ"שית ועוזריה. הם ימציאו ניסוח, "פרשנות" של החוק – ובלבד שהם יוכלו להחליט. הם ולא הוא. ואל תתבלבלו. עניין "ניגוד העניינים" שבו נתון לכאורה ראש הממשלה איננו הסיבה. הוא רק התירוץ.
לפני שבוע פרסם בג"ץ את החלטתו בעניין פיטורי רונן בר. לכאורה ההחלטה הייתה מיותרת, כיוון שאחרי שראש השב"כ הודיע על תאריך סיום כהונתו, הודיעה הממשלה כי היא מושכת את הודעת הפיטורים. אבל בג"ץ, ב"הרכב הסניוריטי" שעליו החליט הנשיא יצחק עמית כדי לקבוע מראש על פסק הדין, חיפש את העימות – ומצא נדבך נוסף השולל מבנימין נתניהו סמכויות המוקנות לראש ממשלה. ולכן קבע בפסיקה "עקרונית" כי הפיטורים נעשו שלא כדין, ושראש הממשלה היה נגוע בניגוד עניינים בעת שפיטר את בר.
לא חלפו 50 מאיות השנייה, והיועמ"שית פרסמה הודעה המבהירה שאין היא מתכוונת להסתפק בפסיקה על מה שהיה, היא מתכוונת להפוך אותה לכלי עבודה לגבי מה שיהיה. כלומר – מינוי ראש השב"כ הבא, והודיעה כי אסור לנתניהו להכריז על מינוי עד שהיא לא תורה לו באיזה הליך, אם בכלל, אפשר יהיה למנות מחליף.
כאן גילה גם נתניהו זריזות, הכרחית לטעמי, עוד לפני שהיועמ"שית תודיע לו עד כמה היא מגבילה את סמכויותיו, ואולי גם את מי היא מציעה למנות, וכידוע חוות דעת של היועמ"ש מחייבות את הממשלה, לפחות לפי פרשנות בג"ץ ליחסים בין הרשויות. מחול השדים שהתעורר מייד סביב המועמד היה צפוי, מתוזמר היטב, אך היה מכוער אפילו יותר ממה שהורגלנו לו בשנים האחרונות סביב כל מינוי של נתניהו.
גם התבחינים היו חייבים להיות מדויקים יותר. הרי לא די בכך שהמועמד הוא דתי כדי לפסול אותו. כי הנה יורם כהן, ראש השב"כ בדימוס, הוא דתי ואב לחמישה ילדים, והוא "דווקא בסדר" (כלומר, תוקף בחריפות את נתניהו). והנה רוני אלשיך, שהיה מפכ"ל המשטרה (דתי, היה מתנחל, אב לשבעה בלא עין הרע), גם הוא "דווקא בסדר" (מאותם נימוקים).
אז חייבים לזהות מאפיינים מסוכנים מאוד במועמד. איפה למד? בתלמוד תורה? יופי. המסלול הצבאי שלו ללא דופי? חכו. נמצא משהו. אח שלו עובד אצל פאליק, התומך בנתניהו. נו, זו התחלה. שרה רצתה אותו כרמטכ"ל? בינגו. 11 ילדיו (בלא עין הרע) הם בונוס – למשפחת זיני, לעם ישראל, ולמתנגדיו החשוכים, שהרבה ילדים מבחינתם הם אות לנחשלות, בערות, קיצוניות, חרד"ליות וכיוצא באלה.
השבוע ראיינתי את ספי רכלבסקי, מחבר "חמורו של משיח". רכלבסקי כתב מאמר שטנה נגד המועמד. "המתקרא זיני הוא הכי קוקיאני משיחיסט קיצוני. במקרה שלו, עם 11 ילדיו, הוא בדעות של בני משפחתו". וכאן פירט רכלבסקי מה שידע על דודו, הרב אליהו זיני, ואחיו שמואל. ותקצר היריעה, משום שלא זו הפואנטה. ב-30 בספטמבר 2015, ערב מינויו של רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה, כתב עליו אותו רכלבסקי עצמו "קוקיאני, משיחיסט, חי תאולוגיה". כזכור, למרות נתוני פתיחה איומים כאלה – הפך אלשיך ל"דווקא בסדר" כשהתהפך על נתניהו.
אבל כל המפשפשים בציציותיו של זיני רק זרו חול בעיניים. זיני אינו הנושא. הוא גם לא מעניין את היועמ"שית או את בג"ץ, שידון בקרוב בעתירות בעניין מינויו. זיני הוא כלי במאבק הגדול: מי שולט בישראל.
אפילו החונטה המשפטית הלוחמנית ביותר מבינה שלמרות עתירות רבות שהוגשו בדרישה להוציא את נתניהו לנבצרות – אי אפשר לעשות זאת. זהו מרד. רק נבצרות רפואית מוכרת. לאחרונה נשמעים אומנם קולות מהוססים המנסים לטעון שנתניהו דמנטי, משהו כמו ביידן בשלהי כהונתו. נתניהו מרבה לטעות, הם אומרים, ומבלבלים בין מה שנתניהו אומר (ואולי אפילו מאמין בו, למשל "תמיד הייתי נגד ההתנתקות"), אף שהוא ההפך מהאמת, שלא לומר שקר, ובין דמנציה.
אבל אלו ניסיונות הבל. ולכן החליטה החונטה המשפטית לשלול מנתניהו סמכויות למעשה, גם אם לא לקבוע נבצרות להלכה. כך בפרשת מינוי נציב המדינה, כך בפרשת פיטורי ראש השב"כ ומינוי מחליפו, וכך בכוונתם לעשות בעוד ועוד מינויים והחלטות. כל שלילת סמכויות כזו תלווה בנימוקים ופלפולים משפטיים שאינם אלא תירוצים. העיקר הוא: לשתק את נתניהו, בתקווה שייאלץ לפזר את ממשלתו ולצאת לבחירות, אשר לאחריהן – כך הם בטוחים – הוא כבר לא יהיה ראש ממשלה.
לאחר שהרפורמה המשפטית הגדולה שעליה הכריז יריב לוין נתקעה, ולמעשה הוקפאה, ולאחר שפרצה המלחמה, סברתי שאין סיבה לחדש את המאבק, הנכון כשלעצמו, ושאסור במלחמה לחזור לרפורמה. לא זו העת.
אבל כעת, משהמערכת המשפטית לא הגבילה את עצמה ולא הקפיאה את המאבק על השלטון בגלל המלחמה – לטעמי אין לנתניהו ברירה. הוא חייב למנות ראש שב"כ, אחרת הוא נכנע למרד המתחולל לנגד עינינו. וגם אם לא יהיה זה ד' (זיני) אלא א', ב' או ד' אחר – זו חייבת להיות בחירתו של ראש הממשלה באישור הממשלה כמקובל. אפשר רק להתגעגע לימים שבהם לא ידענו מראש כמה ילדים יש לראש השב"כ ומי הדוד שלו.
