אחרי ההצלחה העצומה של "בנות", לינה דנהאם מנסה להמציא את עצמה מחדש. "מוגזמת", הסדרה החדשה שעלתה ביולי לנטפליקס, נכתבה בשיתוף עם בן זוגה, המוזיקאי הבריטי לואיס פלבר, ומבוססת במידה רבה על חוויותיהם המשותפות. היא מתרחשת בלונדון, מתהדרת בקאסט מבריק ובסטינגים אסתטיים – אבל איכשהו, בין הבעות הפנים, המונולוגים הפסיכולוגיים והניסיון להיות גם עמוקה וגם קלילה, הסדרה לא מצליחה באמת לרגש.
במרכז הסיפור נמצאת ג'סיקה (מגולמת על ידי הקומיקאית מייגן סטאלטר), אמריקאית כואבת לב שעוזבת את ניו יורק לאחר פרידה טראומטית. היא נוחתת בלונדון במטרה "להתחיל מחדש", ומיד פוגשת את פליקס (וויל שארפ), מוזיקאי מקומי נאה, מופנם ושבור בדרכו. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים בלתי יציבה, מלאה משיכה, בלבול ורצון להתקרב – אבל גם המון דיבור על רגשות במקום פשוט… להרגיש אותם.
מי שציפה לרומ-קום בריטי בסגנון "אהבה זה כל הסיפור" או "נוטינג היל", יגלה שמדובר ביצירה מסוג אחר. כאן אין דיאלוגים שנונים על מזג האוויר ופייב אוקלוק טי, אלא שיחות עומק על גבולות, טראומות, אינטימיות וחרדות נטישה. לרגעים זה כן נוגע, לרגעים אחרים – זה מרגיש כמו פודקאסט פסיכולוגי חופר במיוחד עטוף באסתטיקה בריטית.
הבעיה הגדולה ביותר של "מוגזמת" אינה בתוכן, אלא בטון. הסדרה נעה על הקו שבין כנות חושפנית לביקורת עצמית מעייפת. היא מנסה להיות מאוד "מודעת לעצמה", עד לרמה שבה כל דיאלוג נשמע כאילו נכתב בזמן טיפול. הצופה לא מקבל רגע של חסד – הכול מוסבר, מנותח, מתוקשר. אין שקט, אין אוויר.
והכל – דרך הפריזמה של ג'סיקה. סטאלטר, שמזוהה בעיקר בזכות תפקידה ב"האקס" ("Hacks"), מביאה למסך משחק מוקצן של הבעות, קפיצות קוליות ותנועות גוף בלתי פוסקות. גם כשהיא רק מאזינה למוזיקה של פליקס, היא לא יכולה להניח למצלמה לתפוס רגע אחד בלי הבעות פנים מוגזמות. היא עסוקה מדי בלהראות שהיא "מרגישה", עד שנשאר אפס מקום לדמיון או אמפתיה של הצופה. התוצאה: דמות מתישה, שהייתה יכולה לרגש – אילו רק הייתה עוצרת שניה לקחת אוויר בין משפט למשפט.
זה לא עוצר רק במסך. סטאלטר מקדמת את הסדרה בראיונות שמשאירים אותך תוהה אם זו קומדיה מודעת לעצמה או התקף פומבי של אגו. מצד אחד, היא מקסימה וכריזמטית. מצד שני, כמות המחוות האקצנטריות גורמת לך לתהות אם מדובר באדם או בדמות?
כמובן, זו לא רק אשמתה. הסדרה כולה מתפקדת כמו ניסוי תרבותי שאיבד שליטה. הרצון של דנהאם לתרגם את הנוירוזה הניו-יורקית שלה לשפה בריטית יותר עדינה – מביא לתוצאה לא לגמרי מגובשת. החלקים הבריטיים של הסדרה יפים, אסתטיים ומלאי פוטנציאל. וויל שארפ מעולה בתור פליקס, מבט אחד שקט שלו אומר יותר מאלף שורות תסריט. הדמויות הסובבות אותו – חברים, אקסים, להקה – מצליחות להכניס לסדרה אנושיות, חום, ומידה מסוימת של הומור. אבל ג'סיקה, הדמות המרכזית, נראית כאילו נשלפה מסדרה אחרת – רועשת, וולגרית, ומתעקשת לפענח כל סיטואציה עד תום יכולת ההקשבה שלנו.
מול זה, ראוי לציין שגם חלק מן הביקורות מהללות דווקא את אותן תכונות. כתבי The New Yorker ו־TIME שיבחו את סטאלטר על הופעה "אמיצה, חסרת גבולות ובלתי צפויה", והציגו את הסדרה כניסוי מודע לז'אנר – רומ-קום שנכתב בלשון טראומה, שמנסה להמציא מחדש את חוקי המשחק. ויש בזה משהו. "מוגזמת" לא מנסה לרגש – היא מנסה לשקף. לשים מראה מול הדור שלא מצליח להתאהב בלי לפרק קודם את המשמעות של אהבה. השאלה היא: האם זה הופך אותה לסדרה טובה?
עבור מי שמחפש עומק רגשי מגובה באסתטיקה יפה ונגיעות הומור, "מוגזמת" בהחלט שווה צפייה. היא מספקת חומר למחשבה, ויש לה רגעים כנים ואנושיים. אבל עבור מי שמחפש בריחה קלילה או סיפור אהבה מתקתק – זו עלולה להיות חוויה מתישה, אפילו מתסכלת.
כי כמו השם שלה, "מוגזמת" היא פשוט… יותר מדי. יותר מדי דיבור, יותר מדי פרשנות, יותר מדי "אני רואה אותך", "אני שומעת אותך", "אני מזהה את הדפוס שלך". ולפעמים – מה שהכי חסר זה רגע אחד פשוט, שבו שני אנשים יושבים בשקט, בלי להסביר את עצמם לדעת.
