מאז הוא שירת במילואים כמעט ברצף עד סוף 2024, ומאז עדיין עושה מילואים פעם-פעמיים בשבוע בטייסת. היומן הוא דרך ההתמודדות שלו עם המלחמה – שיטה לעבד את הדברים ולשמש פסיכולוג של עצמו.
המלחמה התחילה, עבורו, באירוע המסוק שנפגע ב-7 באוקטובר, שהפך לאחד הסמלים של אותה השבת והסתיים בחילוץ תחת אש. יום לאחר מכן תיעד את כל האירוע לפרטי פרטים, ומאז התחיל לעקוב באמצעות העט אחר כל ההזנקות והמבצעים הרבים שבהם השתתף לאורך כל המלחמה. ביומנו הוא מתאר את ההכנות, התחושות, הקושי והחשש של המשפחה, לצד הדילמות שלו – למשל, בקטע שאנחנו מביאים כאן.
"אני רואה תמונה ראשונה מתוך שתיים שייצרבו לי כנראה לכל החיים. מספר 1 במרחק של כ-150 מטר מאיתנו, כבוי. הרוטור לא מסתובב. אני מבין שהצוות נוטש את המסוק, ואנחנו עוברים למשימת חילוץ תחת אש. שני אנשי צוות רצים לכיווני, מתקדמים לפני כולם, איש צוות נוסף קופץ מהדלת ואיש צוות אחרון מתכנס בריצה מצד שמאל שלי, מאזור הזנב של המסוק. כולם רצים אלי. הירי לא מפסיק ואני שומע שריקות של כדורים קרוב אליו, פגיעות במתכת. אני מבין שהכדורים פוגעים במסוק ובכל רגע המסוק יכול להיפגע, או שאני איפגע, כשברקע נפילות פצמ"רים נוספות. ריח אבק השריפה והחום כבר חלק מנוף המשימה".
"אני מדווח שיורים עלינו ומביט בצוות שרץ אלי. בשלב זה עולות לי שתי מחשבות. מחשבה ראשונה: 'אלו חברים מהטייסת! אני לגמרי יכולתי להיות אחד מאלה שרצים אלי עכשיו. לא הייתי רוצה שהמסוק שאני רץ אליו ימריא לפני שאגיע אליו'. מחשבה זו לוקחת אותי למחשבה השנייה: 'אנחנו לא ממריאים בלעדיהם!' בידיעה ברורה שעוד רגע במקרה הטוב אני איפגע, ובמקרה הפחות טוב, המסוק ייפגע מאחת הפצצות".
