בימים האחרונים, במסגרת המחאה (המוצדקת כשלעצמה) כנגד הפחתת השכר לעובדות ועובדי מערכת החינוך, נטען כי המורים והגננות נקטו בצעדים לשיבוש העבודה – בין היתר באמצעות "שביתה איטלקית" והיעדרות מהעבודה מפאת מחלה.
עו"ד זהר גבע, שותף במשרד עורכי דין דפנה שמואלביץ ושות', המייצג מעסיקים במגזר הציבורי והפרטי, מסביר את משמעויות השימוש באמצעים כגון שביתה איטלקית והתחלות (הוצאת אישורי מחלה).
לדברי עו"ד גבע, "שביתה איטלקית" היא למעשה שביתת האטה, בה העובדים אמנם מגיעים לעבודה ולכאורה "עובדים לפי הספר", אולם לא מבצעים את עבודתם באותו הקצב והתפוקה. זאת, במטרה לגרום נזק למעסיק ובכך להפעיל עליו לחץ על מנת שייענה לדרישותיהם, מבלי לשלם את מחיר השביתה עבור העובדים – הפסד השכר.
בניגוד לשביתה "רגילה", שביתה איטלקית אינה גלויה ואינה מוצהרת, ומטבע הדברים אינה מותנית בכללים החלים על שביתה רגילה, המעוגנים בארץ בחקיקה ובפסיקה. בשביתה רגילה מחויב ארגון העובדים לתת הודעה מוקדמת של 15 ימים מראש למעסיק ולממונה על יחסי עבודה במשרד הכלכלה. התראה זו נועדה, בין היתר, לאפשר לצדדים לנהל מו"מ שייתר את השביתה. שביתה איטלקית היא סמויה (ואין זה מפתיע שהיא מכונה בפסיקה "משחק מחבואים"), ללא התראה מראש, ולעתים בעייתית לזיהוי ולהוכחה, שכן העובדים מתייצבים לעבודה ולכאורה מבצעים את העבודה. מכאן גם הקושי בהוכחת השביתה.
בישראל, המחוקק התייחס בחומרה לשביתה איטלקית וקבע בחוק, כי בשירות הציבורי תיחשב שביתת זו לשביתה בלתי מוגנת, במובן זה שעובד שנוטל בה חלק ייחשב כמפר את החוזה האישי שלו. עם זאת, על המעסיק להוכיח את ההאטה, בעוד ארגוני העובדים נוקטים בשיטות מתוחכמות להסתיר אותה.
