תל אביב היתה ונותרה בירת בתי הקפה של ישראל, ולמען האמת אחת מערי הקפה הטובות בעולם. כן, גם כשזוכרים שיש מקומות כמו רומא ופריז. עוד מתחילת דרכה הקדישה את עצמה העיר העברית הראשונה לישיבה בטלה בבתי קפה. כבר בשנות ה-60 טבע הסופר ס' יזהר את הביטוי "דור האספרסו" והאשים את הצעירים ברדיפה אחרי בידור ושעשועים.
תל אביב, כך נדמה לפעמים, נלחמת על זכותה לרבוץ בבתי הקפה שלה, לא משנה עד כמה מסביב יהום הסער. זוהי כמובן דעה קדומה, גם תל אביבים עולים עלי בריקדות, בקרב או בהפגנה. אבל בין לבין הם ממשיכים לקדש את תרבות הקפה שלהם. וטוב שכך. אחרת, על מה בדיוק נלחמנו.
אדא חנינא הוא עוד אחד מאותם בתי קפה מתוחכמים שהשתלטו על תל אביב, אבל הוא עושה זאת בכזה חן, סטייל, וסליחה על המילה – קוליות מגניבה – שקשה שלא לאהוב אותו. הקפה עצמו, לפחות בחלקו, לא קשוח כמו בשאר בתי הקפה מהגל השלישי, כלומר יש גם אופציה פחות חמוצה, ומלווה במאפים וכריכים מבית מייזון קייזר המהולל.
יש כאן הרצאות מרתקות על קפה מפי מומחים כמו חוקרת הקפה הסוציולוגית נועה ברגר, תקלוטים של אמנים כמו השחקנית לירז צ'רכי שעלתה על עמדת הדי.ג'יי לכבוד חג הנורוז הפרסי לפני זמן מה, ובעיקר נוף אורבני ואנושי שאי אפשר להתחרות בו – מיטב ההיפסטרים של יפו על רקע הבתים הישנים של השכונה. מה עוד אפשר לבקש? סניף נוסף אולי? גם זה יש. לפני כמה שבועות נפתח כזה בשוק לוינסקי.
אדא חנינא, רבי חנינא 9, יפו; זבולון 9, שוק לוינסקי
קפה רבי יהיה כנראה יוצא הדופן ברשימה הזו מפני שהוא בית קפה שמזכיר יותר את מה שלא מעט מלקוחות בתי הקפה שלנו אוהבים – כלומר מקום שיש בו גם קפה, אבל לא רק. היצע האוכל שלו הרבה יותר מגוון משאר המקומות המופיעים כאן אבל הוא עדיין בית קפה.
וכך אפשר לצד הקפה המצוין להתענג על ברוסקטה עם מקושקשת, צלחת ירקות ירוקים עם ביצה רכה ולחם מחמצת – וזה רק על קצה המזלג. כל זה מתרחש בחלל גדול ויפהפה, מעוצב למשעי בטוב טעם ועם המון סטייל, בקומת הכניסה של סניף פלורנטין של בית חנה (שלו עוד שני סניפים – בשדרות בן גוריון וברמת אביב). מה שאומר שאחרי או לפני הקפה תוכלו לעשות יוגה או פילאטיס ושאר פעילויות גופניות שתל אביבים ושאר בני אדם כל כך אוהבים.
קפה רבי, קומפרט 5
הקפה אכן חמוץ מאד, לא מאוד קר ומאוד מתוחכם, והוא כולל כמנהג הימים הללו לא רק הפוך ואספרסו אלא גם קולד דריפ וכל שאר ההמצאות החדשות הללו. אבל, וזה אבל גדול, לא רק המומחיות והרצינות של אברשי הופכים אותו לטוב, אלא גם איכותו של הקפה הנ"ל. חוץ מזה, השילוב של בר יין שאפשר לשתות בו גם קפה ולהיפך הוא בונוס לא נורמלי. קצת מאפים, קצת כריכים, ליד הקפה – לא צריך יותר.
בחיבור שבין שוק לוינסקי לשכונת פלורנטין, כלומר ברובע המסחרי הישן והמט ליפול אבל הכל כך ציורי ויפה של תל אביב, יושב בית הקפה החביב עליי ביותר (לפחות עכשיו כשכבר אין יותר מרסנד), הלא הוא פהקפה. בדרך לדלפק יש תור נצחי, הכל קורה כאן בשירות עצמי, וזו לטעמי נקודת התורפה היחידה של המקום. אבל התור הזה מעיד כאלף עדים על כח המשיכה המוצדק של המקום הזה.
הקפה מצוין – בלי יותר מדי בלבולי מח ובלי כל מיני זנים ודרגות קלייה וחמיצות בלתי נסבלת. התפאורה נעימה ומיושנת, אוסף של רהיטים שונים ומשונים שלוקטו להם לכדי מקשה אחת בתוך חלל שכמנהג ימינו קולפו קירותיו ונותרו עירומים ויפים. הקהל צעיר, מעודכן ומאוד נעים לעין בהיפסטריותו המסוגננת, והכי חשוב, קולקציית מאפים מסחררת ממש המגיעה מחדר אפייה צמוד. כמה מהעוגות הטובות בעיר מככבות כאן בוויטרינה. אני מחבב במיוחד את הקנלה הבורדולזי המושלם, אבל הכל טעים. בומבה של מקום.
פהקפה, כפר גלעדי 48
גבות רבות תורמנה מן הסתם למקרא ההמלצה הזו. מה לקפה הישן והמהוה הזה ולרשימת בתי הקפה הטובים בתל אביב? ובכן, עיזבו רגע את העובדה שהוא שוכן במקום בו עמד קפה "פינתי" ההיסטורי, הרי זה כשלעצמו לא אמור לספק מספיק נקודות זכות למקום המוזר הזה. ובכן, מוזרתו היא זו שגרמה לי להכליל אותו ברשימה. כי חוץ ממנה אין כאן שום דבר מיוחד. אספרסו איטלקי תעשייתי מאוד מבית סגפרדו כמובן, שגרם לכך שאפילו שם מיוחד לא טרחו פרנסי המקום להעניק לו ופשוט קראו לו על שם פירמת הקפה המוגשת בו.
אבל המוזרות הזו, היא בדיוק מה שעושה את המקום. פעם אפילו היה פתוח פה 24 שעות ביממה, אבל גם ככה, סגפרדו בדיזנגוף פינת פרישמן הוא כר בלתי נדלה לספורט הכי חשוב של בתי הקפה – בהייה בלקוחות אחרים. ולאלו שכאן אין מתחרים. תערובת משונה של בטלנים, הוזים, עלובי החיים וגם לא מעט מפורסמים שעורכים דווקא כאן את הפגישות שלהם בתקווה שאיש לא יבחין בהם. זר לא יבין זאת, אבל מי שכן ייהנה עד בלי די.
סגפרדו, דיזנגוף 106
