את הריבית היקרה שנשלם על המלחמה הזו, שאין די לה, נחוש באופן ממשי רק כשהיא תגיע לסיומה – כשהדי הפיצוצים ורעם התותחים יידמו, וכשזעקת השבר של עשרות אלפי פגועי הנפש והלומי הקרב תהדהד כאן בעוצמה שתחריד ותרעיד את כולנו.
כל מלחמה מלווה בתופעה של חיילים פגועי נפש. אין לוחם, גם הקשוחים שבהם, שקרב במלחמה לא מותיר בו צלקת. יש מי שזה מגליד אצלו עם הזמן, ויש מי שזה ילווה אותו עד יומו האחרון.
במלחמה הזו מדובר בלוחמים שכמעט ולא מפסיקים להילחם לאורך כשנתיים. בחלק ניכר מהזמן זו מלחמת גרילה מול אויב שלא נראה, שמסתתר ואורב במחילות ובפירים ותוקף. במקרים רבים הוא עושה זאת בלב אוכלוסייה אזרחית, שיש בה ילדים, נשים וזקנים. לוחמים כאלה יהיו באופן טבעי חשופים יותר לטראומות ולבעיות נפשיות, יותר מאשר לוחם שנלחם מול צבא גלוי ומאורגן.
אין לי שום מידע מבוסס, אך אני משוכנע שאם ייערך מחקר מקיף על תופעת הפגיעה הנפשית של חיילים במלחמות ישראל, נוכל לראות שבמלחמות העבר מול צבאות – מצרים, סוריה, ירדן – אחוז פגועי הנפש והלומי הקרב היה נמוך בהרבה מאשר במלחמות האחרונות, בעיקר מול חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון. אין ספק שהמודעות לתופעה הזו היום שונה לגמרי מאשר בעבר, כשהלומי הקרב הסתירו את התופעה והתביישו בה.
הנתונים המעודכנים על פגועי הנפש מהמלחמה הזו כבר מעוררים דאגה רבה: מעל 10,000 מחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים מתמודדים עם תגובות נפשיות שדורשות טיפול ופיקוח רפואי; 3,769 חיילים מתמודדים ומטופלים בפוסט־טראומה; והנורא מכל הוא הנתון הבא: 45 חיילים ששמו קץ לנפשם.
ראוי להציג כאן עוד נתון מדאיג, על כ־18,500 פצועי צה"ל שמטופלים היום באגף השיקום. אין ספק שעם הזמן המספרים האלה יגדלו באופן ניכר. תופעות של הלם קרב ניכרות במקרים רבים רק בשוך הקרבות. השאלה הגדולה היא האם צה"ל, ואגף השיקום והמדינה בכלל, ערוכים לתופעה הזו, שדורשת תקציבים לא מבוטלים, ורופאים ומטפלים שיידעו לתת מענה לבעיה.
זו בעיה לאומית לא פשוטה שרובצת לפתחה של המדינה, וספק רב אם מתייחסים אליה בכובד הראש הראוי. המקרה של ארבעה חיילי נח"ל – שהודיעו בימים אלה שהם לא מוכנים להיכנס שוב לרצועת עזה בגלל חוויות קשות שעברו במהלך הלחימה הארוכה שלהם – הוא חלק בלתי נפרד מתופעת הטראומה שמלווה את מרבית הלוחמים. וזה בעיקר כשלא רואים את סופה של המלחמה, מה שמעורר דילמה קשה: מה עושים עם חיילים כאלה? האם שופטים אותם לחומרה בעונשי מאסר, למען יראו וייראו, כמי שמנסים להשתמט? או שמקבלים את זה בהבנה ומשחררים אותם מלחימה?
פעם, בעבר, בתקופת השירות שלי, המפקד היה פותר את זה בשני משפטים: "יאללה, תפסיקו להתפנק לי כמו נקבות מפונקות, תיכף גם תבקשו צמר גפן לווסת. תעלו על חגור ויאללה – לזחל"ם". והיינו עולים בלי להוציא הגה.
כעת נשאלת השאלה מי הוא טראומטי באמת. למפקד בשטח אין יכולת לשפוט ולתת לזה מענה. ברגע שהתופעה תתרחב באופן ניכר והשחרור יתבצע בקלות יהיו מי שינצלו זאת, ויתפסו על זה טרמפ כדי להתחמק מהלחימה. במצב כזה כמעט ולא יהיה עם מי להמשיך את המלחמה. ומפקדים שייתקלו בתופעות של סירוב להילחם בגלל טראומה יתקשו תחת אש להחליט מה עושים. מנגד, למרבה הצער, כבר ראינו שבמקרים רבים, כשלא הייתה אוזן קשובה ולא הייתה הבנה למצבם של לוחמים טראומטיים, זה הסתיים באופן טרגי בהתאבדות.
וכך, למרות כל המלחמות, למרות הניסיון הרב שהצטבר בצה"ל בכל מה שקשור לטיפול בפצועים בשדה הקרב, למרות היכולות הנפלאות שהוכיחו את עצמן במלחמה הזו בכל מה שקשור לפינוי וטיפול בנפגעים – בנושא הבעייתי והכואב של הלם קרב וטראומה נותרנו עדיין ללא מזור. ללא מענה של ממש. וללא יכולת לאבחן מי טראומטי באמת.
