יש הרבה מה לומר על סרטי "לשחרר את שולי" – כתופעה תרבותית, כהוכחה להצלחתה ומעמדה של שלישיית מה קשור, כחלק מגל של סרטים מסחריים תוצרת הארץ שמכוונים לקהל רחב וגם כסרטי קולנוע. אבל עוד קודם, חשוב לומר שכיף לראות קהל נוהר לבתי הקולנוע כדי לצפות בסרט ישראלי. הסרט הראשון בסדרה, שהגיע לקולנוע רגע אחרי הפתיחה המחודשת בעקבות מגפת הקולנוע, התברג במקום הרביעי והמאוד-מאוד מכובד ברשימת שוברי הקופות המקומיים של כל הזמנים. הסרט השני מכוון למספרים דומים ואף גדולים יותר, עם כמות הקרנות מאסיבית, טריילר שהגיע ליוטיוב רק השבוע ותכף מגיע ל-100 אלף צפיות וגם דלי פופקורן ממותג בסינמה סיטי (לא כמו הבאקטים המעוצבים מפלסטיק באמריקה, יותר כמו קרטון מודפס בגודל של דלי לספונג'ה).
הקלישאה של ביקורת קולנוע קובעת שכאן אני אמורה להתחיל להתנשא על ההמון הנלהב, להסביר שבעצם ההצלחה הזו היא עדות למשהו נורא ואיום שקורה פה עכשיו. אפשר להשליך מהם כל מיני דברים על תופעות כאלה ואחרות חברה הישראלית, חלקן מבאסות, אבל בת'כלס, אלה סרטים לא מזיקים ברובם. יש וולגריות, יש רעש וצלצולים, יש לא מעט סקסיזם או הומור עדתי או בדיחות שחוזרות על עצמן הרבה יותר מדי, אבל לא משהו שבאמת מצדיק הפעם צקצוק צדקני. אלה סרטים טיפשיים וידידותיים למיינסטרים-המיינסטרימי-ביותר, עם צילום מושקע בלוקיישנים רחוקים ויפים, למקרה שוויתרתם על חופשה השנה. ואם לא ויתרתם אז עוד יותר טוב, כי נותנת החסות לסרט השני היא חברת ביטוח נסיעות לחו"ל.
לא בטוח שהייתי אומרת את כל זה ביקום המקביל שבו כתבתי בזמן אמת על הסרט הראשון, אבל "לשחרר את שולי סאן" הוא סרט מספיק חביב כדי שאאמין שכל המעורבים באים עם כוונות טובות. הוא מאחד שוב את ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי עם הבמאי בן בכר והתסריטאי אורי כץ, וגם הפעם יש מוזיקה כיפית של רן שם טוב וצילום של לאל אוטניק, שלא מעט בזכותו הסרטים האלה בכלל נראים כמו סרטי קולנוע של ממש ולא מערכונים ממש ארוכים.
