מה הייתם אומרים לו היינו מספרים לכם על הסרט הבא: הוא עוסק במשפחה ישראלית שהבן שלה נחטף, והיא אפילו לא שוקלת לפנות לרשויות כדי שיעזרו לה בהחזרתו. למעשה, לאורך כל העלילה לא רואים ולו נציג ישראלי רשמי אחד. אין בו שום רמז לכך שהממשלה הנוכחית יכולה להביא תועלת, אבל כן נזכרים בו בערגה בסמלי השמאל של פעם, רבין ופרס.
נוסף לכך, התסריט חותר מפורשות תחת המיתוס של גיבור הקומנדו הישראלי, וזה לא רק בסאבטקסט אלא גם בסצינה שבה מציגים את הגיבור הכחול־לבן כהיפוכו של רמבו. בעיקר לועגים בו לדרך שבה ישראלים מוכרים את עצמם מעבר לים, וממחישים שהם למעשה הכל חוץ מאח של ביבי ב"מבצע יונתן".
אז איזה מין סרט זה? לאור כל האמור לעיל, אולי תנחשו שמדובר בסרט שערורייתי של נדב לפיד, כזה שקרנות אנטישמיות בצרפת מימנו ועכשיו שלמה קרעי מנסה להחרים. אלא שלמעשה עסקינן ב"לשחרר את שולי סאן", הלהיט הכי מיינסטרימי שיכול להיות, שריסק שיאים קופתיים בסוף השבוע ונמצא בדרך הבטוחה להפוך לאחד הסרטים הישראליים הכי מצליחים אי פעם, אבל במובן מסוים הוא גם יותר שמאלני מ"סופרמן" החדש.
מדובר כמובן בהמשכון של "לשחרר את שולי", שעלה לפני שלוש שנים והעיר לחיים את השוק המקומי אחרי הקורונה. גם הפעם, את התסריט כתב אורי כץ ומאחורי המצלמה עמד בן בכר, שבשקט־בשקט הולך להיות חתום על שלושה מן הלהיטים המקומיים הגדולים בדורנו – נוסף לשני הסרטים במותג הזה, הוא גם ביים את "הלהקה האחרונה בלבנון".
וכמובן, גם הפעם ניצבים מול המצלמה חברי שלישיית מה קשור – ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי, המגלמים שלושה גברים ישראלים מקשישים מרחובות (התסריט עוד לא הספיק להתייחס לאיחוד השערורייתי בין שעריים למרמורק). דוד שאול מגלם את הבן של אחד מהם, שעל שמו נקרא הסרט. כמו בפרק הקודם, גם במקרה זה הוא נחטף. בסרט הראשון זה קרה לו בקולומביה, ועכשיו זה קורה לו בטוקיו, שם הוא עובד במסעדה, ומסתבך עם היאקוזה בגלל השותף שלו למטבח ולדירה. נוסחה מנצחת לא מחליפים, וגם בסרט זה העלילה מתארת כיצד שלושת התימנים יוצאים להרפתקה מעבר לים כדי לחלץ אותו.
בארץ השמש העולה, השלושה פוגשים צעירה יפנית שבמפתיע מדברת עברית. מגלמת אותה אמה מדינג, דוגמנית ישראלית שאמה יפנית ואביה יהודי־אוסטרלי, וזה התפקיד הקולנועי הבולט הראשון שלה. יש לה נוכחות יוצאת דופן ועם כל הכבוד לנו, היא מתבזבזת על סינמה סיטי. אם הייתי היא, הייתי טס מחר בבוקר לניו יורק וחותם בסוכנות בינלאומית במטרה להשתתף בהקדם בפרויקט נוצץ הראוי למידותיה.
חוץ משלישיית מה קשור, דוד שאול והתגלית החדשה, אין בו למעשה אף שחקן מקומי בולט – את שאר הדמויות מגלמים שחקנים יפנים. גם זה דבר חריג: כמעט לא זכורים לי סרטים ישראליים שבהם לא היו תפקידים לשחקנים ישראלים מלבד לכוכבים הראשיים, וסוכנויות המשחק המקומיות נותרו כל כך מחוסרות עבודה. מעבר לטריוויה, זו מתגלה כמעלה של "לשחרר את שולי סאן" – בניגוד לקודמו, הוא נמנע מדמויות משנה מיותרות וקווי עלילה עודפים, והוא ממוקד ומהודק לאורך 90 דקותיו. האמת שגם בהוליווד יכולים ללמוד מן הסרט הזה – הוא עשוי לעילא.
הייתה לי הרבה ביקורת על הפרק הקודם (והקהל צפצף כרגיל על מה שכתבתי), אבל הסרט הזה טוב בהרבה. התסריט נהדר, עם לא מעט פנינים: למשל, מחווה ל"מרי פופינס", או סצינה שבה אחד הגיבורים מזהה נינג'ה במטבח ומתריע על כך בפני חברו, החושב שהוא מדבר על המוצר החשמלי ואומר לו "יש נינג'ה במטבח? תכין צ'יפס"; או המעמד שבו הגיבורים עורכים ברית מילה לאחד מאנשי היאקוזה, ועושים זאת על פי כל כללי הטקס. שלישיית מה קשור נמצאת כאן בשיאה הקומי, והרגעים הללו קרעו אותי מצחוק.
ערכי ההפקה גבוהים, הבימוי מיומן, הצילום של לאל אוטניק מרהיב, וכל העשייה מלאה באהבה לקולנוע. והכי חשוב: עם כל הכבוד, יפן היא מדינה מעניינת יותר מקולומביה, שבה התרחש הסרט הקודם. יותר מזה, היא אחת מן המדינות הכי מיוחדות בעולם והתסריט מוציא את המיטב מן העושר התרבותי והטכנולוגי שלה.
נכון, הסרט מציג את יפן בצורה סטריאוטיפית ומלאת קלישאות, אבל צפיתי לא מזמן ב"אבודים בטוקיו" המהולל והאמינו לי, הוא עושה אותו דבר בדיוק. הקומדיה הישראלית לא פוגענית בצורה יוצאת דופן. מה שכן, חבל שבדיוק כמו בסרט הקודם, גם כאן הגיבורים הישראלים משתבללים לתוך עצמם ולא לומדים שום דבר מן הארץ המארחת שלהם. בטח יש לנו משהו ללמוד מן היפנים – אבל לא לפי המותג "לשחרר את שולי", שהולך בעקבות האמרה המפורסמת – "באתי, ראיתי, צחקתי, ניצחתי, חזרתי".
יש גם בעיות נוספות. נכון, תמיד נחמד לצאת לחופשה מן התקינות הפוליטית הצבועה והמזויפת של האמריקאים, אבל אפשר היה לוותר על שורות כמו "פריחת הדובדבנים? אני יותר בקטע של פריחת הדגדגנים" (סליחה אם זה לא ציטוט מדויק). השחקנים היפנים סימפטיים כולם, אבל הם לא טושירו מיפונה, ושמים לב לפערי האיכות ביניהם ובין הניסיון והתזמון הקומיים של שלישיית מה קשור. והבעיה הכי גדולה: הסרט מתחיל הכי חזק ואז מגביר, ואז שומר על מומנטום מרשים עד אמצע הדרך, אבל בשלב מסוים מתחילים להיגמר לו הרעיונות, והוא קצת מאבד תנופה, עד הסיום המופרך. ובכל זאת: מדובר בסרט מושקע, מיומן, מבריק ובעיקר מבדר, ולא פלא שהוא מצליח כל כך.
ההצלחה הזו מזמנת שלל ניתוחים סוציולוגיים – מה היא מלמדת על הקהל שנוהר לאולמות? אסתפק באבחנה אחת. מבט על הסרטים הישראליים המצליחים אי פעם מלמד שכמעט כולם עוסקים בחבורה, ותמיד בשלישייה. כך זה היה ב"אסקימו לימון", "אפס ביחסי אנוש" ושני סרטי "לשחרר את שולי". כך שהערכים הכי חשובים אצלנו היו ונותרו הרעות והחברותא, וכמו בצבא, הכל פה בא בשלשות – גם בקופות.
