כאמור, אחת היוזמות הבולטות שמובילה בית איזי שפירא היא הקמת מרכז לאומי לטיפול רגשי באנשים עם מוגבלויות, שצפוי להיפתח בקרוב. המרכז יכשיר פסיכולוגים קליניים ויאפשר מענה ייעודי לאנשים עם מוגבלות שכלית־התפתחותית, קהל שנדחק לעיתים לשוליים. "זה תחום שעדיין לא זכה להכרה מערכתית – אבל הצורך זועק", מדגיש לרנר. "לא כל מטפל יודע איך לגשת לאדם עם מוגבלות. צריך גם כלים מקצועיים וגם גישה מכילה".
המרכז יתוקצב בין היתר בזכות תרומות מישראל ומחו"ל, לצד שותפות עם קופות החולים. בנוסף, השנה הושק לראשונה פרס השלומות, יוזמה משותפת עם משפחת מנדלבאום, להוקרת מצוינות בטיפול רגשי בתחום. "זה פרס נדיר – 25 אלף דולר לזוכה. חשוב לנו להגביר את המודעות ולהעצים את אנשי המקצוע שעושים את העבודה הכי עדינה והכי נחוצה.
"אנשים אומנם רוצים שילוב, אבל בפועל זה לא תמיד קל ליישום", מסביר לרנר. "הרבה פעמים יש כוונות טובות, אבל בלי מסגרת מחייבת זה פשוט לא קורה. החוק מחייב – וזה חשוב". הוא מתאר את החקיקה בתור כלי קריטי שמייצר תוצאה בפועל, ולא רק כוונה. לדבריו, ברגע שהמדינה מקבלת חוק, קורה תהליך עמוק יותר: לא רק שינוי עמדות, אלא שינוי בהתנהגות של מערכות שלמות – חינוך, בריאות, רווחה, תעסוקה. "חקיקה טובה היא לא סיסמאות בכותרת בעיתון, אלא מנגנון שמחייב את המערכת לפעול אחרת. אם נחקק חוק שמחייב מימון טיפולים במעונות יום שיקומיים, זה כבר לא תלוי ברצון טוב של רשות מקומית. זו זכות".
לצד העיסוק בשילוב ובנגישות הפיזית, אחד הנושאים הכואבים שצף בעוצמה בעיתות חירום הוא סוגיית ה"מוגבלויות הלא נראות" – פגיעות קוגניטיביות, נפשיות או נוירולוגיות שלא באות לידי ביטוי חיצוני מובהק, אך משפיעות באופן דרמטי על התפקוד ועל החיים. "עבדנו עם חייל פצוע ראש שהפציעה שלו לא נראית לעין", מספר לרנר. "הוא סבל מתסכול עמוק, כי אנשים פשוט לא הבינו את מצבו. מבחוץ הוא נראה 'רגיל', אבל מבפנים הוא התמודד עם קושי יומיומי – קוגניטיבי, רגשי, חברתי – ולא קיבל את התמיכה שהייתה נדרשת".
לדברי לרנר, הסביבה, כולל אנשי מקצוע, לעיתים קרובות נוטה להתייחס לאדם עם מוגבלות לא נראית כאילו אין לו צורך ייחודי. "הרופא ידבר עם ההורה ולא עם הילד. העובדת הסוציאלית תניח שמדובר בהתנהגות ולא בקושי רגשי אמיתי. כשלא רואים את המוגבלות, קשה לקבל אותה – ולכן גם קשה לפעול כדי להקל". בבית איזי שפירא מבקשים להציב את הסוגיה הזו במרכז, מתוך הבנה שמוגבלות לא חייבת להיות גלויה כדי להיות אמיתית, ושגם הבלתי נראה זקוק למענים חוקיים, טיפוליים וציבוריים.
