נדמה כאילו לא עברנו מלחמה שלמה, ואותן כותרות חזרו: או עסקה לשחרור חטופים וחמאס נשאר על כנו או הכרעת חמאס וסילוקו מעזה.
מצד אחד יש משהו פשוט וקל בהצגת המציאות בצורה דיכוטומית זו של "שחור או לבן", אבל מהצד השני הבעיה היא שהמציאות אף פעם אינה כזו ותמיד נעה בתחומי הצבע ה"אפור", כך שהשיח בכותרות, גם אם נאמר בלהט רב, הוא טועה ומטעה.
כדי לבחון את הדברים באופן אובייקטיבי יש להסתכל על הנתונים:
1. צבאית: חמאס עדיין מרכיב כוח עיקרי ברצועה. מתחילת המלחמה הוא נמנע מלחימה קרקעית בכוחות צה"ל (למעט ניצול הזדמנויות), והעדיף לשמר את כוחותיו במנהרות או בקרב האוכלוסייה האזרחית. המשמעות: בדיוק כמו שראינו בעסקאות הקודמות לחמאס יש יכולת לחזור במהירות לשליטה אפקטיבית בשטח מרגע שתופסק האש וצה"ל ייסוג.
2. אזרחית: בעוד שכוחו הצבאי נשחק אבל באופן ליניארי ואיטי, הרי שלראשונה חלוקת המזון שהייתה הכלי העיקרי שלו לשימור מרותו וריבונותו ברצועה ומנוהלת ע"י קרן הסיוע, החלה לערער את אמות הסיפים ברצועה. איך יודעים? חמאס לא חדל מלהפריע למרכזי הסיוע ולאיים עליהם כולל הודעת אזהרה מהיום של "משרד הפנים" של חמאס בעזה מפני כל מגע עם הקרן ההומניטארית. לזאת אפשר לצרף פעילות של חמולות ומוקדי כוח שהחלו לאתגר אותו מול הציבור העזתי, בתמיכת ישראל, וניתן להיווכח בתהליך שחיקה מהיר ודרסטי של ריבונותו ומשילותו האזרחית.
3. הגב האיראני שאמור היה לספק לחמאס (אם יצליח להישאר בשלטון ברצועה)את צינור החמצן הכלכלי והצבאי לשיקום, נפגע קשות. כעת, לראשונה יש סימן שאלה באשר לשרידות חמאס לאורך זמן, גם אם יעלה בידיו להישאר בעל הבית ברצועה.
4. ההתקדמות הצפויה בנושא הרחבת הסכמי אברהם ושרטוט הסדר האזורי החדש, מקדמת את כניסתן (שכבר הוסכמה עקרונית)של סעודיה, של האמירויות ואולי של עומאן בהובלת ארה"ב לשיקום וניהול אזרחי של הרצועה (ללא הרש"פ עד לרפורמות דרסטיות ואגרסיביות שם) ובמעטפת ביטחונית צה"לית. ברור ששיח על כניסה כזו ייצור כבר כעת, לראשונה, חלופה שלטונית לחמאס, בדגש לתודעת הציבור בעזה. דיווח מעניין מהיום טוען שלראשונה קטאר ביקשה מבכירי חמאס השוהים בשטחה למסור את נשקם האישי (הם חוששים לחייהם), יתכן כמנוף לחץ.
5. תוכנית ההגירה מרצון, אם תופעל היא אחד מהגורמים שהכי מטרידים אותו (בעיניו התוכנית היא שלב ב' של חלוקת המזון).
עד כאן נתונים.
המסקנה המרכזית מהם: בשל החשיבות העליונה לשחרור כל החטופים שעדיין בידי חמאס, ובשל ההתקדמות האיטית במאמץ הצבאי, אפשר וצריך להגיע להפסקת אש.
עם זאת, הפסקת אש, כשמה כן היא. הפסקה של האש.
יתר הפעילויות שתוארו לעיל, אינן בהפסקה, חובה שיימשכו וכפי שכבר נוכחנו לדעת הן מלחיצות מאוד את חמאס ומשנות את התודעה בקרב הציבור בעזה. יתכן שבתום 60 הימים, אם נתמיד בהן, השינוי יהיה כה אפקטיבי, כך שהתוחלת (הפוטנציאל) של חמאס להצליח ולנהל את הרצועה ביום שאחרי תתברר לו כ- wishful thinking ולא יותר מכך. וזו בדיוק תפיסת ה"גם וגם".
מה על ישראל לעשות בתקופה זו:
1. לקבוע מטרה: ייתור חמאס (הפיכתו למיותר ברצועה).
2. בניית חלופה לחמאס בעזה שאינה הרש"פ- להתחיל כבר, בסיוע ארה"ב, לבנות ולצקת תכנים בועדה הערבית – אמריקנית לניהול שיקום הרצועה, עד שתצטייר ציבורית כחלופה לחמאס.
3. יצירת סל קונקרטי להגליה – עד כה השיח על הגליית בכירי חמאס היה בסיסמאות. זה אינו מספיק בכדי שמי מאנשי חמאס יתרצה ויבחר באופציה הזו. נדרש להרכיב סל קונקרטי של מדינה קולטת + כסף + דיור/תעסוקה. לנוכח המצב הקשה ברצועה, סביר שיהיה מי מאנשי חמאס שברגע שתעמוד לו חלופה קונקרטית מול העיניים, יבחר בה.
4. תוכנית ההגירה מרצון – בסקר חליל שקאקי האחרון (מאי 25) הביעו כמעט 50% מתושבי הרצועה עניין בהגירה מרצון מהרצועה. זה נתון משמעותי מאוד. יציקת תכנים קונקרטיים לתוכו (מדינות קולטות, חבילת דיור, חינוך ותעסוקה) תסייע להתחיל להניע אוכלוסיה, ותהיה מרכיב מאוד מרכזי בהעצמת חוסר התוחלת דל חמאס באשר ליום שאחרי והנעת רבים מלוחמיו לכדי וויתור (ובהמשך גם דרגי הפיקוד גם כתוצאה מלחץ משפחתי שבוודאי יהיה).
כל מה שישראל צריכה לעשות היא לייתר את חמאס ואת הרלוונטיות שלו. יש להמחיש לו שכלל השחקנים באזור כבר דפדפו הלאה לפרק הבא, ואותו בדיוק ישראל צריכה למלא כעת בתכנים, כדי ליצור מציאות חדשה בשטח, עם שיטות חדשות שאינן רק המאמץ הצבאי.
כאמור זה לא זה או זה. אפשר גם וגם, תוך שימוש במגוון כלים בתחום האזרחי, שהוא זה שבסופו של דבר יכריע את חמאס (דגש לחמאס עזה) וייאלצו לוותר, דוגמת אש"ף בבירות 1982.
הכותב הוא בכיר לשעבר בחטיבה האסטרטגית באגף התכנון של צה"ל, סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף ובכיר במודיעין זרוע הים.
