השבוע הודיע חמאס למתווכים המצריים והקטארים כי הוא מקבל את ההצעה שהונחה לפניו ביום ראשון. תנאיה: הפסקת אש ל-60 יום, שחרור עשרה חטופים חיים והחזרת גופות החטופים שנרצחו, ובתמורה – שחרור 150 אסירים פלסטינים. בשלב שני יימשכו שחרורים נוספים, ובמהלכה יתנהלו מגעים על סיום קבוע של המלחמה.
זו איננה עסקת הכול-מול-הכול שרוב הישראלים והעזתים היו מעדיפים, אבל זו בכל זאת התקדמות. יתרה מזו, על אף מנגנון השלבים המתסכל – שישראל רוב הזמן היא שעמדה עליו – הכוונה היא לסיים את המלחמה בתום השלב השני, ומשתמע מכך שמה שנותר מחמאס עשוי להישאר בשלטון על חורבותיה המעשנות של מה שנותר מעזה.
זו איננה העסקה המהירה שרוב הישראלים רוצים, והיא גם אינה מבטיחה סילוק מיידי של חמאס – שגם אותו רוב הישראלים רוצים, באופן מעט סותר. אבל היא מציעה דרך טובה יותר להיפטר מחמאס מאשר עוד שנה או שנתיים של לחימה.
ישראל צריכה לקבל את העסקה, בלי קשר להשלכות על הקואליציה האפלה של בנימין נתניהו. האופוזיציה תספק לו ממילא מטרייה פרלמנטרית, ובשנה הבאה יתקיימו בחירות על פי חוק. אותן בחירות יהיו משאל עם על כל הממשל הקלוקל של השנים האחרונות.
חמאס נסוג מדרישות הסף שהכשילו את השיחות בחודש שעבר, כאשר דרש מראש הפסקת אש קבועה ושחרור המוני של אסירים. כעת הוא נתון ללחץ עצום: מאיום ישראל לחזור ולהיכנס לעיר עזה (כן, כן), וגם מן המתווכים הערבים והליגה הערבית, שקראה לראשונה לחמאס להתפרק מנשקו בחודש שעבר – חדשה מרעישה שזכתה עלמות מוזרה בישראל.
ישראל צריכה להשיב בהתאם. עליה להתייחס ברצינות לעסקה, בתום לב, ולא לבזבז את ההזדמנות על ידי חידוש הלחימה באמצע התהליך (כפי שעשתה בפברואר). בראש ובראשונה יש להחזיר כל חטוף וחטופה הביתה. אם חמאס יכשיל בהמשך – זו תהיה סוגיה אחרת. אבל אם לא, יש להשלים את העסקה.
אם נתניהו יסרב – על טראמפ לכפות את זה עליו. אני מצטער, אבל עיקרון העצמאות לא עולה על המוסר וההיגיון, וטובת ישראל. ישראל אינה יכולה להמשיך בלי ארצות הברית. וארצות הברית אינה צריכה לגבות אסטרטגיה של מלחמה שמטרתה שימור קואליציית נתניהו במחיר אדיר של חיי אדם.
החלופה, שדוחפת לה ממשלת נתניהו בניגוד לעמדת הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר, היא לדחוף פנימה אל עיר עזה בניסיון להשמיד את חמאס צבאית. הגנרלים יודעים שזו תהיה קטסטרופה: לחמאס היו חודשים למלכד את שרידי העיר ולהתכונן ללחימה גרילה שבה כל ילד עלול להפוך ללוחם תמורת פת לחם. הישראלים יודעים זאת גם כן; יותר מ-70 אחוזים מן הציבור מתנגדים להרחבת המלחמה.
המבצע בעיר עזה איננו אסטרטגיה אלא מלכודת – זו שחמאס הציב בשבעה באוקטובר 2023, כששחט 1,200 ישראלים בידיעה שזעמה של ישראל יגרור אותה אל הבלתי-אפשרי. לחלופין, ייתכן שזה בלוף – שנועד להשיג בדיוק את מה שכבר הושג בהסכמת החמאס השבוע. אם כך – מה טוב.
האם הנתיב הזה אולי משאיר את שאריות החמאס בשלטון על חורבות הרצועה? אולי (ואולי לא – בהתאם לשיחות). איך שלא יהיה, השאיפה להיפטר מהארגון לחלוטין עדיין עומדת – אבל יש דרך טובה יותר.
העולם מתכנס – באיחור – סביב אמת פשוטה: חמאס חייב ללכת. לפני כמה שבועות בניו יורק קראה הליגה הערבית, יחד עם האיחוד האירופי ועשרות מדינות, לפרוק את חמאס מנשקו ולהחזיר את השליטה בעזה לרשות הפלסטינית בגיבוי בין לאומי, ייתכן שגם בכוח ייצוב של האו"ם. העובדה שמדינות ערב כולל קטאר, הפטרון הוותיק של חמאס – חתמו על כך היא רעידת אדמה בדיפלומטיה האזורית.
במקביל מתכוננות צרפת ובריטניה להכיר במדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר, אך גם הן דורשות שחמאס ייעלם מן הזירה ושאפשר יהיה להשיב את הרשות הפלסטינית לשלטון בעזה. ארצות הברית, כמובן, חותרת לאותו כיוון. בזה טמון החידוש האמיתי של הרגע. עוד לפני שנתיים העולם השלים עם חמאס כשחקן דפוק אך אולי בלתי נמנע. היום הקונצנזוס האזורי והעולמי הוא שמאפיה ג'יהאדיסטיות אינה יכולות יותר להיות אפוטרופסית על הפלסטינים.
ישראל צריכה לרתום את המומנטום הזה – לא לחבל בו. המסלול קדימה הוא כך:
- להבטיח את החזרת החטופים באמצעות העסקה הנוכחית.
- להתנות את שיקום עזה בפירוק חמאס מנשקו.
- אם חמאס יסרב – לאפשר לפלסטינים מקלט זמני במצרים עם ערבויות מחייבות לשיבה לכשחמאס יוסר. קהיר תדרוש פיצוי, אך הסידור יבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים היכן מצוי המכשול האמיתי. החמאס יתקפל או ייגרר לעימות פנימי או מול האוכלוסייה, במיוחד אם תחל הגירה.
- הליגה הערבית חייבת להמשיך ללחוץ על חמאס לקבל את דרישתה-היא להתפרק.
- והמדינות הערביות – במיוחד מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות – צריכות להיערך להוביל את השיקום, כשהרשות הפלסטינית חוזרת לעזה ומבוצעות בה רפורמות בסיוע בין לאומי.
על ארצות הברית לגבות זאת במנופי לחץ על ישראל, שממשלתה חייבת להפסיק להעמיד פנים שמלחמת נצח היא אסטרטגיה – או שהרשות הפלסטינית עוינת כמו חמאס (טענה מופרכת).
הפעם יש סיבה להאמין שזה יכול לעבוד. צווי הגיוס האחרונים של נתניהו אינם פופולריים. החמאס עצמו עומד מול לחץ חסר תקדים, והעולם הערבי אינו מתחמק עוד.
מלכודת המלחמה האינסופית ניצבת מולנו. אבל כך גם היציאה ממנה. אינני פוסל שנתניהו יבחר בדרך הנבונה. והוא בודאי יעשה זאת אם טראמפ יראה לו את הדרך. כאשר אלה השחקנים, האבסורד ברור; נסתרות דרכי האל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות החדשות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, ויו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים לשעבר ומחברם של שני ספרים על ישראל
