אייל עופר, מומחה לכלכלת חמאס שוחח עם מעריב אמש (שלישי), על המשך הלחימה. "הפעם, כך מבטיחים לנו, נלך עד הסוף. בעצימות מרובה, עד למיגור המוחלט של חמאס. בעוד שבועיים ימלאו 600 ימים למלחמה שחמאס כפה עלינו. ובאופן די מפתיע הרטוריקה הציבורית בישראל וגם זו הבוקעת מהבית הלבן אינה שונה כיום מזו שהייתה בימים הראשונים של המלחמה כאשר הנשיא ביידן נחת באייר פורס וואן ועמו מילים חמות לעם המזועזע".
הוא טען כי גם בתחילת המלחמה, וגם כיום, הפוקוס הוא על “מיטוט שלטון חמאס”. ובישראל אף מתנהל ויכוח סרק פוליטי: האם חשוב יותר להחזיר את כל החטופים תחילה או למגר את שלטון חמאס.
הוא אמר כי מדובר בזיכרון היסטורי. "כל מי שיודע להשתמש בכלי המחקר הנפלא הנקרא גוגל יכול למצוא הצהרות ישראליות על מיגור/מיטוט/חיסול שלטון חמאס לקראת סיום של כל מבצע בעזה. משומר החומות ועלות השחר בשנות ה-2020 ועד לצוק איתן ועופרת יצוקה עשר ו-17 שנים קודם לכן. בדיבורים כולם נורא חזקים".
עוד תהה, האם אנו משחקים מול שער ריק. "הבעיה בכל המלל הישראלי המתלהם ותחושת האדנות והכוח היא שאנחנו לא הקבוצה היחידה המשחקת על המגרש. ולמרות כמעט 600 ימים שבהם חמאס עדיין מצליח להחזיק בשליטתו ברצועת עזה, אנו מסרבים להבין 3 עובדות פשוטות:
א. חמאס מזמן אינו מעוניין לשלוט בעזה. מעולם לא היה לו אינטרס להיות אחראי לתיקון הביוב בשוג’עיה או להתקנת תמרורי עצור בחאן יונס. ולכן חמאס, כבר מזמן הסכים לרדת מהיותו השלטון הפורמלי בעזה ולקבל את ההצעה המצרית שבמרכזה חצי שנה של “ועדת מומחים” שתנהל את עזה בפיקוח מצרי-קטארי (וכך ישראל תוכל להגיד שלא מסרנו את הרצועה לרשות הפלסטינית), ולאחר חצי שנה, כך לפי ההצעה המצרית, תשתלב הרשות הפלסטינית בניהול עזה.
ב. אנו מאפשרים לעולם כולו לקבוע עבורנו את הכללים. לא מדובר רק בארה”ב, שהיא הכוח הדומיננטי המשפיע על ישראל. בחודשים האחרונים ישראל עסוקה ללא הרף בבינאום המצב בעזה בעזרת חברות לחלוקת סיוע שישכרו בוודאי דוברי ערבית, בדיוק כפי שהיה בנקודת הבידוק המגוחכת בציר נצרים. ישראל כה עסוקה בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה שבצידו מופיע התנאי שקבע הרמטכ”ל: “חיילי צה”ל לא יחלקו סיוע” – עד כדי כך שאנו נאלצים לפנות לכל הארגונים העולמיים ולמדינות ערב ואחרות לעזרה בנושא. מרגע שעשינו זאת אנו משדרים לעולם: 'אנו מרגישים אשמים ואחראים לגורל העזתים'. העולם, כמובן, ישתמש בתחושת אשם זו לסחוט את ישראל – וכבר נשמעים הקולות להכניס סיוע לא רק לדרום הרצועה אלא לכל מקום שבו יבחרו העזתים להישאר. גם זה, כמובן, ייעשה בשיטת הסלמי. כי ישראל אף פעם אינה יודעת להציב קווים אדומים. לעומת זאת למצרים יש יעד ברור: אף עזתי לא יוצא מעזה. העזתים הם בעיה של מישהו אחר: או של ישראל או של הרש”פ. העיקר לא של מצרים.
ג. חמאס לא ייעלם. ישראל מסרבת להכיר בכך שהמלחמה אינה מול ארגון טרור אלא מדובר באתוס הלאומי הפלסטיני. הזהות הפלסטינית בנויה על שלילת קיומה של מדינת לאום לעם היהודי בשטח המכונה בפיהם “פלסטין הכבושה”. הטעות הזו מובילה אותנו להמשיך להאמין בקונספציה שניתן לייצר כביכול “בידול בין האוכלוסייה לחמאס” ולמגר את הארגון ושלטונו בעוד אנו דואגים הומניטרית לאוכלוסייה".
ומה הלאה?
"הכתובת כבר נמצאת על הקיר. ישראל תיכנס למבצע צבאי נרחב שבסופו כל אוכלוסיית עזה תהיה באחריות ישראל. מאחר שצה”ל (בצדק) אינו מוכן להישאר כוח כובש שאחראי לאוכלוסייה. חמאס, בכל פעם שטנק ישראלי יעלה על מטען, יחגוג זאת כניצחון על “צבא הכיבוש”, ובסופו של התמרון העצום תקום ממשלת שקר כלשהי בעזה. חמאס פורמלית לא יהיה השלטון ואף “ייכנס תחת מנגנוני הביטחון בעזה”, ואולי אף “ימסור את נשקו” ויתחיל השלב שכל העולם מצפה לו: שיקום עזה בעזרת עשרות מיליארדי דולרים מהעולם. הרי יש שני מיליון עזתים, חצי מהם צעירים מתחת לגיל עשרים, לא חסרים בעזה פועלי בניין לבנות אותה מחדש בעזרת כסף עולמי ומשאבים מישראל. על זה כעת המלחמה: מלחמת שיקום עזה".
