זה קרה ב-19 ביוני 62'. בתאונת דרכים קטלנית בכביש החוף נדם באחת פסקול של תקופה, כשגרר של מכלית דלק ניתק לפתע ופגע בג'יפ, שהותז לעבר עץ בצידי הדרך. נהגו נפצע אנושות בראשו, וכעבור שלושה שבועות השיב את נשמתו והוא בן 37 בלבד. זה היה המלחין עמנואל זמיר, הרוח החיה בסגנון שירי הרועים, שתסס בזמר העברי בראשית המדינה והיה המנהיג הסוחף של תנועת זמר כלל ארצית.
"כתוצאה מהתאונה נגרם לעמנואל שבר בגולגולת", שחזרה שרה'לה, אלמנתו. "הוא הובהל לבית החולים רמב"ם, שם נאבקו על חייו – ולשווא. מיהרתי אליו וישבתי רבות לצידו, מצפה שיפקח את עיניו – וזה לא קרה. הארץ געשה ורעשה. האיש, שהיה בריא וחזק, נלקח בבת אחת".
במלאת 100 שנה להולדתו ולרגל חג האהבה, שחל בסוף השבוע, הרי בזה סיפורו של גדול מלחיני שנות ה-50, שהותיר חותם בל יימחה עם שירים דוגמת "ערב שח" (על פי הבאר), "באר בשדה", "אל אדמות לכיש" (כשעוד פנטזו כאן על קאובויים כחול-לבן…), "מגדים", "מגל וחרב", "בפאת הכפר" ועוד, שאיתם בלט זמיר בסגנונו התנ"כי והמליצי, בהיותו מהראשונים שכתבו שירים מילים ולחן.
זמיר לבית פישצנר, בן למשפחה פתח-תקוואית מרובת ילדים, ירש את הנטייה למוזיקה מאביו חובב החזנות, והושפע מאוד מצלילי המזרח שבקעו מכפרי הערבים בסביבת מגוריו. הוא היה ילד פעלתן. עם החלילית, שלעיתים דומה היה שלא משה מפיו, היה פעיל בחיי החברה ב'מלאבס' וניגן בתזמורת כלי הנשיפה העירונית.
במקביל ללימודיו בבית המדרש למורים בירושלים למד זמיר באוניברסיטה העברית, וליבו נהה אחר טיולים בחיק הטבע שהצמיחו את שיריו הראשונים. הוא הוסמך כמורה, הורה בבית הספר הריאלי בחיפה ובהשראת אחיו, דוד, שהיה רועה בקיבוץ מרחביה, הוא השתלב בהווי הרועים בעמק יזרעאל, שלהם חיבר שירים בעלי אופי חקלאי, שסחפו את שומעיהם.
במלחמת העצמאות הקים זמיר חוליות נגינה וזמר ובין שלל פעילויותיו היה קצין האומנות – כפי שאז קראו לקצין תרבות – הראשון של פיקוד הנח"ל. לאחר שחרורו, השלים את לימודיו באוניברסיטה והתמסר למשימה המוזיקלית שנטל על עצמו. "הטרובדור של הזמר העברי", כך כינו את המלחין הצעיר, שהתרוצץ בטנדר ה"וויליס" הירוק שלו בכל רחבי הארץ, בפעילות אדירת היקף, שכיום אין לה אח ורע.
"החזון של עמנואל היה ליצור תנועות זמר ישראלית עממית בכל הארץ", ציינה שרה'לה. "לשם כך הוא היה מגיע למקומות הרחוקים ביותר ותוך כדי לוח זמנים עמוס. אי אפשר היה לעמוד בקצב שלו. הייתי נוסעת איתו ליומיים – ועייפה לשבועיים. עם המרץ והחיות שבהם ניחן, הוא לא היה מתעייף".
כשהיא מדברת בביתה בפתח-תקווה, העיר שבה נולדו שניהם, עיניה בורקות כפי שברקו כשראיינתי אותה לראשונה בשנות ה-70. אז כבר ניתן היה ללמוד עד כמה היה איש עקרוני חסר מנוח. "בשלהי חייו התגלו כאן ניצני הזמר הלועזי, שבהם נלחם", היא נזכרה. "נראה לי שלו היה חי כיום, הוא היה מאוד אומלל בתרבות הזרה שהשתלטה עלינו".
האיש הזה, שנמנה עם מייסדי אחיע"ם, האיגוד לקידום אורח חיים ישראלי עברי מקורי, ששם לו למטרה לשלב מסורת מהעבר עם התוכן המתחדש של חגי העיר והכפר, הילך קסם על שרה'לה גרוז'נסקי. בשלהי 53', בעת החגיגות לציון מלאת 75 שנה למושבתם, הכיר אותה, נערה בת 16 וקצת, תלמידת שישית, שהתבלטה בלהקת מחול מקומית. "התאהבתי בו עד כלות", היא ציינה.
כך נכתב באחד מעיתוני התקופה על נישואיהם: "בשבוע שעבר נערך טקס נישואיו של המלחין הצעיר עמנואל זמיר עם הסמינריסטית שרה'לה, חניכת אחת מלהקותיו, המופיעות ביישובי עולים. את סיום ירח הדבש מבלה הזוג הצעיר בחבל לכיש…"
בין הקרואים היה השומר האגדי אברהם שפירא והופיע הזמר מישה אפלבאום, חמוש במנדולינה. ושרה'לה? – "לא רק שהייתי רק בת 18, אלא גם מאוד נאיבית. עמנואל, שהיה מאוד קשור לאמו, איבד אותה זמן קצר לפני כן. הוא לא רצה להישאר לבד וחיפש משפחה. לי לא בער. רציתי לגדול ולצמוח. יום לאחר החתונה שלנו לקחתי את התיק ויצאתי כרגיל לסמינר".
כעבור שנה נולד בנם יחידם. כאן עלתה תהייה גדולה. זמיר, שסגד לעברית ברוח התנ"ך ורבים נועצו בו לגבי שמות ילדיהם, התעקש לקרוא לצאצאם… זלמן, על שם אביו. "כמורה, ידעתי שלא יעבור בקלות שם כזה", היא העירה. "בכיתי והפצרתי בו עד שנעתר לקרוא לו גם ניר – וזה מה שנשאר".
ניר קשור למורשת המוזיקלית של אביו?
"לא כל כך. הוא היה בן חמש וחצי כשהתייתם. כיום, כאיש הייטק, אב לשלושה, חשוב לו לשמר את זכרו של עמנואל כאביו הפרטי ולא את המוזיקה שלו".
המדהים בסיפורה של שרה'לה הוא שככל שהיא מדברת עליו בהערצה, כן ידעה סבל לצידו. זמיר היה נשוי לקריירה המוזיקלית שלו לא פחות מאשר לה. "אומנם לא היו לי חיים קלים איתו", התוודתה כאשר ראיינתי אותה ב-79'. "במשפחה שלי לא יכלו להשלים עם מה שקרה בינינו. אמרו לי שאו שאצא מהקלחת הזאת, או שהם יפסיקו להכיר בי כבת. לא פעם היינו על סף גירושין. הוא היה מבטיח שיהיה טוב אלי והייתי חוזרת אליו לאחר שכבר חיינו בנפרד. כשהוא עבר לחיפה, שם היה אחד האמנים שקיבלו דירה מראש העיר אבא חושי – הצטרפתי אליו לבקשתו עם בננו. לא יכולתי אחרת…"
והיא חזרה. לא היה מצב שלא תחזור. "לא יכולתי איתו ולא יכולתי בלעדיו", היא אמרה. "בואי, ניסע לבית-הבראה", הציע לה יומיים בטרם התאונה הרת הגורל. "הפעם לא נעניתי", היא סיפרה. "'מה יקרה כשנחזור?', שאלתי אותו והוא חיבק אותי חיבוק של פרידה".
האסון לא שבר את רוחה. רבים עמדו לימינה; בפרט מחיפה, שם נקראה כיכר על שמו. לא חסרו לשרה'לה מחזרים. כמעט נישאה למהנדס – ונמלכה בדעתה. אז הופיע בחייה גדעון אלמגור, גאולוג ימי, שקרוב לוודאי העניק לה את השקט שכה היה חסר לה בתקופת זמיר, והצטרף אליה במפעל ההנצחה של עמנואל זמיר, אלוף נעוריה, שלו התמסרה ביתר שאת לאחר צאתה לגמלאות מההוראה.
"יש לי שליחות", היא הצהירה. "עלי לשמור על המורשת של עמנואל, שאותה הוא טיפח ותיעד עוד בחייו. למרות היותו אדם צעיר, אמר לי לא פעם שחשוב לו שישירו את שיריו גם אם ימות פתאום. עמנואל זמיר מת מזמן, אבל שיריו ממשיכים להתנגן בערבי-זמר ובהרקדות ריקודי-עם".
