כמו אינספור מבנים דומים בצפון, גם בית הקירור הראשון של קיבוץ עמיר מסרב לדגמן את קורות החיים שלו החוצה. מהדשא האחורי נחשפת מרפסת צנועה עם סככת פסים בטורקיז-לבן וצמחיה שמתישהו תטפס את דרכה ותפגוש אותה באמצע הדרך, ומהכביש אפילו פחות מזה, עד שאתה נוסע וחולף ומסתובב וחולף שוב, בלי לעצור לרגע, בלי לדעת שהגעת ללולו.
אחרי המלחמה, לפני הרעב הגדול: המלצות אוכל שוות למטיילים בצפון
הבנייה שטוחה, ומכוסה בחצאי קשתות שמספקות לך את כל הסיבות לחשוד שלא הייתה מעורבת כאן תשוקת אתסטיקה ואדריכלות, אלא פונקציונליות טהורה, כמעט סגפנות. כשאתה מתקרב, מאשר שלט קטן את רוב הנחות היסוד. "נבנה ב-1943 לאיסום תפוחי אדמה עבור הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה", ולאחר מכן שודרג להכיל פירות נשירים. כשהקיבוץ השתולל עם בית קירור חדש, ברירת המחדל הייתה כמובן מחסן, שמאז התפתח בטבעיות להיות מוזיאון חפצים. כלומר, עדיין סוג של מחסן, אבל אריסטוקרטי.
לפני הכניסה, אתה מדמיין את השיחות והאנשים שעברו פה לאורך השנים, מריח את תפוחי האדמה וטועם את עסיס הפירות, מחליף שיחה עם החיילים ההם ותוהה מתי לעזאזל תפסיק הארץ הזאת לדרוש עקבות צבא על אדמותיה. אחרי שאתה נכנס, אתה מבין שההיסטוריה אולי עשירה, אבל עכשיו, בדיוק עכשיו, היא מגיעה לשיאה.
