"המלחמה עם איראן תפסה אותנו במועד קריטי מבחינת ההכנות לפסטיבל. התחושות היו קשות, היו מחשבות לדחות, בדקנו כבר מועדים חלופיים", מתאר רוני מהדב־לוין, מנכ"ל סינמטק ירושלים ומנהל פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים. “בסופו של דבר קבענו לעצמנו דד־ליין שבו נחליט סופית מה לעשות. היינו בסימני שאלה עד הרגע האחרון. זה היה עולם של אי־ודאות עבור כולנו. לשמחתנו הדד־ליין הזה היה יומיים אחרי הפסקת האש עם איראן. החלטנו שאנחנו נשארים במועד המקורי ומקיימים את הפסטיבל בתאריכים 17־26 ביולי".
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, אירוע הקולנוע הגדול והוותיק בישראל, יציין השנה את מהדורתו ה־42. הפסטיבל, בניהולו האומנותי של אור סיגולי, יתקיים בסינמטק ירושלים ויציג תוכנית אומנותית הכוללת עשרות בכורות של סרטים מרחבי העולם וחשיפה ראשונה של מיטב הקולנוע הישראלי, כמו גם סרטים מדוברים שגרפו פרסים בפסטיבלים מובילים בעולם – ברלין, קאן, ונציה, סאנדנס, טרייבקה ואחרים.
בפסטיבל צפויים לבקר כ־70 אלף חובבי קולנוע ותרבות, ומוזמנים אליו אורחים רבי־מעלה מתעשיית הקולנוע הבינלאומית לצד אנשי קולנוע ישראלים – שחקנים, במאים, מפיקים, מנהלי פסטיבלים, מנהלי קרנות קולנוע ועוד. אירוע הפתיחה ייערך, כמיטב המסורת, בבריכת הסולטן, תחת כיפת השמיים, מול קהל של 6,000 צופים ואורחים. השחקנית גל גדות והמפיק ההוליוודי לורנס בנדר יהיו אורחי הכבוד ויוענקו להם אותות הוקרה. הפסטיבל ייפתח עם הסרט “ערך סנטימנטלי" בבימויו של יואכים טרייר, שזכה בפרס הגרנד פרי בפסטיבל קאן.
"במצב של מלחמה מתמשכת קיום פסטיבל הוא אתגר מורכב", מודה מהדב־לוין. “כשעושים פסטיבל בימי מלחמה יש סימני שאלה, גם מבחינת התחושות שלנו, של הצוות, מה הפסטיבל אמור לשדר. אנחנו לא רוצים לשדר חגיגה, זיקוקים ושמחה כשיש עדיין חטופים במנהרות בעזה. מצד שני גם לא רוצים להעלים את התרבות. חושבים שכן יש לנו תפקיד בתוך הקהילה. כמו כן, קולנוע גורם לך לפעמים לחשוב אחרת, וגם מביא תקווה".
אילו אתגרים נוספים קיימים?
“צריך גם לציין שבעולם לא תמיד ששים להקרין סרטים במדינה שנמצאת במצב מלחמה, מכל מיני סיבות, אפילו ברמה של ביטחון אישי. הבמאי אולי היה נורא רוצה לבוא עם הסרט שלו, אבל לא רוצה לנסוע לאזור מלחמה כרגע. אנשים אמרו לנו שהם מהססים, דואגים. היה צריך להרגיע אותם. כמו כן, יש גם הנמנעים להגיע מפני שהם לא רוצים להיחשף לביקורת בגלל העובדה שמציגים בישראל בתקופה הזו. אבל בסופו של דבר, בזכות הוותק של הפסטיבל והקשרים הטובים שלנו עם אנשי התעשייה הבינלאומית, אני חושב שאנשים מבינים את הפוזיציה שלנו. רוב הסרטים הבינלאומיים שרצינו להזמין נענו להזמנה. היו כמובן גם כאלה שלא. אני נמצא בתעשיית הקולנוע כ־30 שנה, ותמיד יש כאלה שלא באים. ישראל נמצאת במזרח התיכון, לא בשווייץ. אבל אני לא חושב שמספר הסירובים היה דרמטי השנה".
האנטישמיות ברחבי העולם מרימה ראש. נתקלתם בכך?
“קורה שאנחנו מזמינים במאי ומקבלים תשובה מנומסת שהוא לא יכול להגיע. אבל אנחנו, צוות הפסטיבל, לא קיבלנו תגובות עוינות, אלא תגובות של סימפתיה ואהדה. באוקטובר 2023 קיבלנו אפילו תגובות מאוד מרגשות מאורחים מוסלמים שהיו איתנו בעבר. אנחנו מקבלים הרבה תמיכה מהקהילה הבינלאומית. מה שכן, לקולנוע הישראלי היום יותר קשה בעולם, ולכן גם החשיבות שלנו בתור פסטיבל. בגלל המצב אנחנו פחות רואים קולנוע ישראלי בפסטיבלים הגדולים בעולם ופחות בהפצה בינלאומית".
גורם לתיירות לפרוח
בין השיקולים לקיים את הפסטיבל במועדו המקורי, מוסיף מהדב־לוין, הייתה גם העובדה ש"לסרטים בינלאומיים יש כמו סוג של מסלול קריירה. הם משובצים במועדים שונים לפסטיבלים שונים. לכן אם תדחה את הפסטיבל שלך אתה לא יודע אם תוכל להביא אליך את אותם הסרטים אחר כך. כמו כן, אם היינו דוחים מהמועד המקורי לא היינו רוצים לעשות זאת במקביל לפסטיבלים אחרים שמתרחשים באזור. חוץ מזה, לאורחים מחו"ל כבר שוריינו טיסות".
ועדיין, טיסות רבות בוטלו או נדחו לנוכח המצב.
“אנחנו מראש הלכנו על חברת אל־על, אבל עדיין ייתכן שחלק מהטיסות לא יחזרו ללוח הטיסות. ייקח עוד כמה ימים לראות בוודאות כמה אורחים מחו"ל בסופו של דבר יגיעו. לפני המלחמה, ב־2023, היו לנו 120 אורחים בינלאומיים. זו הייתה גם שנת שיא, 40 שנה לפסטיבל. השנה אנו מצפים לכ־30־40 אורחים מחו"ל, בגלל כל הסיבות שמניתי קודם".
היו גם אתגרים תקציביים?
"להרים פסטיבל בסדר גודל כזה זה תמיד אתגר תקציבי. הפסטיבל עצמו, המתוקצב בכ־8 מיליון שקל, מתקיים בתמיכת משרד התרבות, קרן ון ליר, הקרן לירושלים ועיריית ירושלים. יש לנו גם הרבה תרומות המיועדות לפרסים. כל התורמים איתנו גם השנה. בשנתיים האלה של המלחמה האתגרים התקציביים היו בעיקר לגבי פעילויות נלוות. למשל, בשנים שלפני המלחמה עשינו פרויקט משאיות שמסתובבות בירושלים ומקרינות סרטים בשכונות. היו גם הקרנות חוץ בגן העצמאות ובגן הבונים. בשנים האחרונות הייתה תמיכה יפה של הרשות לפיתוח ירושלים בפעילויות הספציפיות האלה; בצל המלחמה לא מצאו לזה תקציבים".
מבחינה כלכלית, אומר מהדב־לוין, “המשמעות של פסטיבל כזה לעיר היא עצומה. בשנים הקודמות הפסטיבל היה אחראי לכ־5,000 לינות בירושלים. היה גם קושי למצוא מוניות ומקום במסעדות בזמן הפסטיבל. זה מזין את העסקים המקומיים, את המסעדות, בתי המלון, שירותי משנה. פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים הוא הכי גדול כיום בישראל מבחינת מספר המבקרים, ממוצע של 70 אלף איש. זה נתון שאין אותו לפסטיבלים אחרים בארץ. זה גורם לתיירות בעיר לפרוח. גם בשנה שעברה ראינו מספר דומה, ואנחנו צופים כמות כזו גם השנה. כ־50% מבאי הפסטיבל מגיעים מחוץ לירושלים. זה תורם לתיירות, לעסקים, לכלכלת העיר".
לדבריו מדובר גם בתרומה מתגלגלת: “הפסטיבל לא תורם לעיר רק בעשרת הימים שהוא מתקיים. האפקט נמשך גם אחר כך באייטמים שמפורסמים בארץ ובעולם, כשרואים למשל את התמונות של הלן מירן מלפני שנתיים או ג'ניפר ג'ייסון לי בשנה שעברה מנופפות מבריכת הסולטן ומסתובבות בעיר. זה משהו שגם אחרי הפסטיבל ממשיך להתגלגל, וממצב את ירושלים כבירת תרבות".
יש מסרים שחשוב לכם להעביר במהלך הפסטיבל?
“קודם כל אנחנו פסטיבל קולנוע, רוצים להביא קולנוע איכותי לציבור. זה מה שקורה כבר 42 שנה. אנחנו מביאים את הסרטים הכי חמים. כמו כן, אנחנו גם רוצים לתמוך בקולנוע הישראלי, לתת לו במה, להביא לפה אורחים בינלאומיים, במאים, מפיקים וקרנות בינלאומיות – כדי ליצור הזדמנויות לקולנוע הישראלי. הפסטיבל גם מחלק למעלה ממיליון שקל בפרסים ליוצרים, רובם ישראלים. זה מאוד מהותי עבורם. אבל זה לא רק סכום הכסף, אלא עצם החשיפה שלהם בפסטיבל שמופיע על המפה הבינלאומית. פסטיבל שעוקבים אחריו מפסטיבלים אחרים. העובדה שאנחנו נותנים הזדמנות לקולנוע הישראלי להיחשף בפני גורמים בינלאומיים מאוד עוזרת. זה יכול לתת פוש לסרט ודחיפה לשוק הבינלאומי, וכמובן גם הפרסים עצמם יכולים לדחוף לפרויקט הבא של היוצר".
אנשים צמאים לתרבות
בשנתיים האחרונות, מוסיף מהדב־לוין, “אנחנו גם רוצים לתת איזושהי תקווה לחיים נורמליים, לתת איזשהו אופק. לחזור ולהתעסק ביומיום, בשגרה וגם בתרבות במובן הזה. קולנוע יכול לתת תקווה למציאות אחרת. קולנוע הרבה פעמים הוא איזשהו אופק למחשבה שיכול להיות אחרת, אולי איזו אחווה אוניברסלית שעוזרת להבין את האחר. בגלל זה אני מאמין גדול בקולנוע".
האם תהיה איזושהי התייחסות בפסטיבל למצב שאנו נמצאים בו כבר כמעט שנתיים?
“קולנוע הוא מדיום קצת איטי, לוקח זמן עד שהוא מגיב לאירועי אקטואליה. זו לא טלוויזיה. אפילו אם יוצאים לדרך באותה נקודה של אירוע מסוים לוקח שנים להשלים את זה. אבל יחד עם זאת, בשני סרטים ישראלים עלילתיים קצרים, ‘דקל בעזה' ו'בסיס אם', כן יש התייחסות למצב. יש גם סרט תיעודי אמריקאי בשם ‘8 באוקטובר', הבוחן את התפרצות האנטישמיות בקולג'ים, ברשתות החברתיות וברחובות ארה"ב בעקבות 7 באוקטובר".
מסוף שנות ה־90 עוסק מהדב־לוין בתפקידים שונים הקשורים בתחום הקולנוע. זו השנה הרביעית שבה הוא מנהל את הפסטיבל. “בדרך כלל לקראת סוף הפסטיבל, כשיש לי קצת יותר זמן, אני נכנס לאולם ומתיישב לראות סרט. אני רואה הרבה סרטים לבד בסיטואציה הקשורה לעבודה, אבל לצפות בסרט טוב יחד עם הקהל באולם מלא – יש בזה סוג של חוויה אחרת. זה רגע שנשאר איתך. כשהכל מתחבר, כשיש לך את הרגע הטוב במסך, ואתה חווה את התגובה של הקהל והתגובה של עצמך – זה רגע עילאי", הוא מתאר, ומציין שבכל הנוגע למצב הקולנוע מאז תחילת המלחמה, “אני לא חושב שהייתה פגיעה בהרגלי הצפייה או בהגעה לקולנוע. אנשים צמאים לצרוך תרבות, להיכנס לאולם החשוך ולראות סרט. זה לא אסקפיזם, אלא אווירה שמשלבת תחושה של ביחד, וגם קצת תקווה".
