בין הזמנים של חודש אב, לקראת תשעה באב שמציין את חורבן הבית הראשון והשני, הם זמנים ראויים לפסק זמן ולחשבון נפש. לא ירחק היום שבו ייחקרו על ידי ועדת חקירה ממלכתית לא רק המחדלים הנוראים שהביאו לאסון 7 באוקטובר, אלא גם המלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה שבאה בעקבותיו.
כשייחשפו הפרוטוקולים עם ההחלטות והשיקולים של הדרג המדיני, שהביאו לתוצאות הקשות שאנחנו עדים להן כיום, הארץ תרעד ותישאל השאלה, היכן הייתה הבינה היהודית? מאחוריה, יתברר, מסתתרות שאלות ותהיות רבות. לדוגמה, איך רוב מוחלט בעם, בתוכו רבים ממצביעי הימין, שהיה בעד הפסקת המלחמה, שחרור החטופים ויציאה של צה”ל מעזה, לא עצר את הפשע הזה? איך אפשרו לשני שרים שהיו מיעוט בכנסת ובממשלה, סמוטריץ’ ובן גביר, להכתיב את המדיניות ולהפוך את הצבא הנפלא שלנו לכלי שרת של אינטרסים פוליטיים ושל הגשמת חלומות משיחיים הזויים?
גם צה”ל, ובראשו הרמטכ”ל הנוכחי, אייל זמיר, לא יצאו נקיים מהביקורת: איך צה”ל, הצבא החכם, נתן יד לפארסה הטרגית שעלתה למדינת ישראל במחיר דמים כה כבד? איך זה שלא קם גנרל צדיק אחד במטכ”ל שיכה על השולחן ויזעק את האמת: זו לא מלחמה, זה מרדף אחר כנופיות פשע וטרור שהמלחמה מולן חייבת להתנהל בדרכים אחרות? מה שברור כבר היום הוא שניהול המלחמה הזו סיבך את צה”ל ואת המדינה בצרות צרורות, לא רק בתוכנו, אלא בעולם כולו.
במקום להפעיל את הבינה היהודית ולתת לחמאס את מבוקשו, נכון להיום, ולקבל לפני הכל את כל החטופים, החיים והחללים, מדיניות הממשלה הזו נותרה בעינה: עוד יותר כוח, ועוד יותר כוח. זאת, כשלמעשה היה צריך להשלים את המהלך של שחרור כל החטופים, ואז לחשב מסלול מחדש ולתכנן פעולה חכמה ומפתיעה, כפי שצה”ל יודע – ולבצע אותה. כך פעלה ראשת הממשלה גולדה מאיר המנוחה לאחר רצח הספורטאים שלנו באולימפיאדת מינכן, כשהטילה על ראש המוסד דאז, צבי זמיר, וראש אמ”ן, אהרון יריב, הקמת יחידה מיוחדת במוסד לחיסול מדורג וחכם של בכירי אש”ף וספטמבר השחור ושל כל מי שהיה מעורב ברצח הספורטאים. התוצאות לא איחרו לבוא.
כל הטענות המופרכות, שלפיהן אחרי הפסקת הלחימה ונסיגת צה”ל מהרצועה חמאס יחזור להיות חמאס של 7 באוקטובר וצה”ל לא יוכל לפעול שם, הן עורבא פרח. רצועת עזה ללא חטופים תאפשר לצה”ל למחוק בפעולה חכמה ונכונה את זכר חמאס מרצועת עזה. דבר זה היה מצופה להישמע גם מפיו של הרמטכ”ל זמיר בשעות אלה.
