"בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם קָמוּ, וְהִכּוּ בִּקְצֵה הָעוֹלָם… אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ, נוֹשְׁרוֹת עַל שְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת, שֶׁעִצְּבוֹנָהּ וּשְׂשׂוֹנָהּ, הֵם שְׁתִי וָעֵרֶב בְּבֶגֶד יוֹמָהּ…". שירה של תלמה אליגון רוז לא נכתב על ימינו ועל ביצועיהם המופלאים של צה"ל והמוסד באיראן. המילים נכתבו על מבצע אחר, שקרה השבוע לפני 49 שנים.
מטוס "אייר פרנס" שהיה בטיסה מישראל לצרפת, כשעליו 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות, נחטף על ידי מחבלים. לאחר שהמחבלים אילצו את הטייסים לנחות בלוב, הם הורו לטייסים לטוס לאנטבה שבאוגנדה. ביום השלישי לחטיפה, החוטפים שחררו את החטופים שאינם יהודים וישראלים. 105 נוסעים, ואיתם אנשי צוות "אייר פרנס" שסירבו לנטוש את החטופים, נשארו כבני ערובה באנטבה.
במבצע הרואי, חסר תקדים, חולצו בני הערובה בידי סיירת מטכ"ל. בפעולה נהרג יוני נתניהו ז"ל, שעל שמו נקרא המבצע. הפעולה החזירה לישראל את בני הערובה – וגם את הגאווה הלאומית ואת תחושת הלכידות שגם אז כה נדרשה.
למרות השוני הענק בין ימינו ובין ימי מבצע אנטבה, ניתן להצביע על נקודות דמיון. הן באנטבה והן כיום מול איראן, ישראל מתמודדת עם איום הטרור. בשני המקרים בולטת סוגיית בני הערובה. אז נוסעי המטוס, וכיום אזרחים וחיילים המוחזקים בידי חמאס, שלוח איראן. כאז כן עתה, הצלתם היא יעד המתחייב על פי האתוס הלאומי שלנו.
כאז כן עתה, בעיתות משבר ביטחוני אנו רואים "התכנסות סביב הדגל", אחדות ולכידות. לנוכח הקרעים הפנימיים העמוקים שקדמו למלחמה באיראן, קיים חשש שהטיפול במשבר לא יאחה את השסעים, אלא אף יחריף אותם. למרות הקונצנזוס הרחב כיום ייתכן שיתפתח בהמשך דיון סוער על מדיניות הממשלה בעניין סיום המלחמה. יצוף שוב הוויכוח על חלוקת הנטל והאשמות הדדיות יפגעו בסולידריות.
האירועים האחרונים מול איראן נקשרים לנושא החטופים מאז 7 באוקטובר. הרוב המוחלט של הישראלים קובע כי שיקום חברתי יתאפשר רק עם שחרור כולם. מול התלהבות העולם מישראל בעת המבצע באנטבה ובמלחמה מול איראן, התעוררו עתה גל חדש של אנטישמיות וקריאות לאלימות נגד ישראלים וקהילות יהודיות בחו"ל. יש צורך דחוף בפעילות הסברה איכותית ושיטתית לעצירת גל השנאה.
בתקופות משבר, אמון הציבור בהנהגה ובתקשורת עומד למבחן. הביקורות, גם המוצדקות, עלולות לערער בעיני חלקים בציבור את הלגיטימציה של המוסדות שכל כך חיוניים לדמוקרטיה, ולתרום לתחושת כאוס וחוסר יציבות פנימית. האתגר החברתי המורכב, שמקביל לאתגר הביטחוני, דורש התמודדות לאומית רחבה, שאינה מסתכמת רק בפעולות צבאיות, אלא בהשקעה בחוסן החברתי.
הכותבת הייתה יו"ר "אמונה" – תנועת נשים דתיות ציוניות.
