זהו סיפור מובהק של התגלות שהפך לקלאסיקה. היה זה בקיץ 67'. לאחר פציעתו בתאונת אופנוע, בא המלחין הצעיר דאז, יאיר רוזנבלום, להתאושש בבית ההארחה של קיבוץ שפיים. כשעבר שם במועדון החברים, הבחין בחוברת הזיכרון לבן המשק, אלדד קרוק, שנפל בירושלים במלחמת ששת הימים, בשיר שכתבה לזכרו בת-כיתתו – ומיהר להלחינו לביצוע להקת חיל הים עם הסולנית המרגשת רבקה זוהר.
כך התגלתה עם השיר "מה אברך" המחברת שלו, רחל שפירא, שעד מהרה התפרסמה כאחד המאורות הגדולים בזמר העברי, החוגגת בימים אלה את יום הולדתה ה-80. מסתבר שזה לא נחת עליה במקריות מוחלטת.
"אפשר לומר שהייתי מעין ילדה משוררת", שחזרה באחד הראיונות שערכתי עמה. "חשבתי שירים, שהרבה פעמים אפילו לא כתבתי אותם, או שכתבתי לחגי המשק בלי לתלות בכך תקוות מקצועיות. זה היה מאוד תמים. לא העליתי על דעתי שבבוא היום, כשאהיה גדולה, אהיה פזמונאית".
בראיון לפני כ-30 שנה אמרה: "זמרים מרתקים אותי מאז ומתמיד. אולי מפני שאני אדם ביישן שלא מופיע בעצמו, באיזהו מקום הם מייצגים גם אותי וכמו מעניקים לי פיצוי על חוסר היכולת שלי להופיע".
מאז התגברה על מחסום הביישנות כלא היה. "הצלחתי להתגבר על הביישנות שלי כדי להיות שגרירה של היצירה שלי", העידה. "כיום, אני מצטרפת לזמרים, בדרך כלל לזמרות, להופעות שלהם, שבהן אני קוראת לקהל משיריי. הקשב של הקהל מהנה אותי והוא בא אצלי מול הריכוז והבדידות של הכתיבה".
קרבת הקיבוץ שלה לכביש החוף ולתל-אביב "מקלקלת" את הבדידות הזאת. מלחינים וזמרים עולים אליה לרגל כדי ליהנות מפרי ההילולים של שיריה. "השירה שאני כותבת היא שירה מזומרת", היא אומרת. "אין דבר שמרגש אותי יותר מאשר האזנה לשיר שלי כשהוא מולחן ומבוצע בידי זמר. שירים שלי שלא הגיעו לידי הלחנה, איכשהו נראים לי כלא גמורים".
הטבע סביב קיבוץ שפיים מככב ברבים משיריה, אבל סרבנית קטלוגים שכמותה מסתייגת מההגדרה של "שירי ארץ-ישראל". "זאת המצאה של עיתונאים", טענה. בשנות ה-80 חולל אצלה ירוסלב יעקובוביץ', "האגדה הצ'כית", כדבריה, את מהפכת הרוק שלה. הוא הפגיש אותה עם מרגלית צנעני. דרך השוני ביניהן הן הפכו לחברות ומעבר לחומות החימר הן חיברו לא מעט להיטים.
"אף פעם לא הייתי נערת רוק", כך שפירא. "בשלב מאוד מאוחר נחשפתי לג'ניס ג'ופלין ולג'ים מוריסון, שניים שנחרכו על מזבח הרוק'נ'רול עד מוות. כמה שאני רחוקה מהם, מצאתי בהם ביטוי אישי משכנע של זמר".
שפירא וג'ופלין את מוריסון – האמנם?
"לא רק הם", היא ממשיכה להפתיע. "הדורז' (הדלתות) – הלהקה האהובה עלי…"
אם נצלול לים שיריה, נגלה שהקיסרית הלבנה בשיר "פרח משוגע", שהלחין מוני אמריליו, איננה אלא ג'ניס ג'ופלין; את "שדות זהב" כתבה שפירא בעקבות סטינג; את "ג'נסיס" של דון מקלין היא הפכה ל"בראשית".
ברם, עם כל הכבוד לשירים אלה, שפירא תזוהה תמיד עם "כמו צמח בר", שהיא כתבה עם נחום היימן לסרט הטלוויזיה "דודי ורעי", שנוצר על-פי ספרה של נעמי פרנקל. "לא מעט שירים שלי הפכו לשירים של יום הזיכרון – ואני לא מתווכחת עם זה", היא מעירה.
אם נעיף מבט אל אחדים משיריה הרבים, נמצא ש"שיר של יום חולין", נכתב לפסטיבל הזמר הלא תחרותי של 76" לאחר פנייה לשני היוצרים של "מה אברך". כך סיפרה שפירא: "מאוד הלחיצה אותי ההזמנה הממלכתית. אז ויתרתי על השיר שחיברתי ובמקומו כתבתי את 'שיר של יום חולין".
בהקשר ל"שיר תשרי", שחיברה עם דני עמיהוד, יוצא להקת פיקוד המרכז, העידה: "שיר תשרי' הוא מעין הכרזת עצמאות שלי. שכן, עד השיר הזה שירי הסתיו היו מושפעים משירי מחברים, שאמנם כתבו בעברית, אבל ככאלה שבאו מאירופה, הם כתבו שירים מאוד עגומים, הנוגעים בעונה הזאת. זאת, כשהסתיו בארץ ממש לא כזה ויש בו משהו מאוד נינוח ונעים".
ו"אנשי הגשם"? – בוודאי לא מפסיקים לשאול אותה מי הם גיבורי השיר הזה, שכתבת עם נחום היימן ללהקת "חופים".
"אני קובעת כאן בבירור, שבשיר הזה אין שום כוונה לאנשי המוסד ואני אוהבת שיש בו מסתורין והוא לא ברור לגמרי. קיבלתי עליו פרשנויות כל כך מעניינות, שמבחינתי נראה לי טפשי לסגור את הדיון. אז המשיכו לשאול".
לא אחת שואלים אותה גם מה הביאה להרחיק באחד משיריה עד נפאל שבהרי ההימלאיה והיא עונה שזה היה בהשפעת לחנו האקזוטי של אריאל זילבר. "לא הכרנו", כך היא. מדבריה משתמע שגלי עטרי הביאה לה ממנו שני לחנים מציתי דמיון. אחד מהם היה כאמור ל"נפאל" והשני – ל"אסמרלדה". וה"חרם" של אמנים על זילבר, שהימין מאוד בהשקפותיו? – שפירא תמיד מחוץ לפוליטיקה.
הוריה הם מהגרעין המייסד של קיבוץ שפיים. "הייתי בקיבוץ ילדה שוחרת תרבות וזמר", מספרת שפירא איך הכל התחיל. "בבית המלון שלנו, שאז קראו לו בית-מרגוע, היו באים להופיע אצלנו זמרי אופרה ושחקני תיאטרון. לא רצינו מהם חתימות. לא רצינו לגעת בהם. רק לשמוע אותם בחי מקרוב – ובחרדת קודש.
שפירא שיתפה פעולה עם עשרות מלחינים, מהצעירים שבהם ועד הוותיקים, כולל סשה ארגוב ומשה וילנסקי. "אלה היו שני מלחינים גאונים, שזכיתי לעבוד איתם בסוף דרכם", היא מציינת. "וילנסקי היה לאחר אירוע כשהלחין לחוה אלברשטיין את 'זה שליד הים'. מאוד נגע ללבי לראות אותו מתקשה לנגן בפסנתר בשתי ידיו והתפעלתי איך שלמרות מצבו, מעיין המלודיות שלו עדיין שפע".
"כבר אז מצאתי את מקומי בכתיבה וכך נוצר איזה עולם פרטי משלי. זה הקל עלי לשרוד. מגיל 12 כתבתי שירים למנגינות שהכרתי. אם היו אומרים לי שזה מה שאעשה בחיים, הייתי מאוד משתוממת. זה בכלל לא עלה על דעתי. משוררים נראו לי כאנשים קסומים מעולם אחר. הגילוי שלי דאז שאני יכולה לכתוב, היה דרמטי בשבילי".
שפירא למדה בתיכון בשפיים. כשהשתחררה משירות צבאי בחיל האוויר, כתבה ב"במעלה", ביטאון הנוער העובד והלומד ולמדה בסמינר. היא עסקה במשק בהוראה, גם בחינוך המיוחד ולימדה עברית באולפן שבקיבוצה ו"כשרציתי לשנות את סדר היום שלי, עברתי לעבוד בקבלה של בית ההארחה שלנו ולא הפסקתי לכתוב שירים".
שירים מופלאים ה הפכו זה מכבר לחלק בלתי נפרד מפס הקול הישראלי. חלקם כמו "אדבר אתך", שיצרה עם אלונה טוראל לביצועה של חוה אלברשטיין; "נחמה", שיצרה עם נורית הירש לאילנית ו"חלומות", שיצרה עם יאיר קלינגר לרוחמה רז, מתנגנים באוזניי בעת כתיבת הכתבה שלפניכם. על כל אלה ועוד נאחל לשפירא המשך יצירה פורייה.
