במוניות לא דיברנו בכלל, או שהחלפנו כמה מילים באנגלית. במסעדות דיברנו בלחש. בבית המלון נרשמנו באמצעות הדרכון הזר שלי, והיה לנו אפילו סיפור כיסוי טוב למקרה שישאלו אותנו מאיפה אנחנו – נוהל מוכר לכל ישראלי בחו"ל, אך בעייתי במיוחד באחת המדינות היחידות שבהן אתה לא יכול לומר שאתה איטלקי.
לא, אנחנו לא סוכני מוסד, וגם לא פליטים (לפחות עדיין לא), אלא ישראלים שספק־חוששים ספק־מתביישים להיות מזוהים ככאלה בניכר.
אם מישהו מבין הקוראים סבור שמדובר בחוסר זקיפות קומה לאומי, שיבושם לו. תקראו לי “פחדן", אבל בשבוע שבו אירעו (עוד) שתי תקיפות של נופשים ישראלים בחו"ל רק בגלל השיוך הלאומי שלהם, לא בא לי להניף את הדגל.
אני לא נכנס לוויכוח על צדקת המלחמה בעזה, שהחלה במה שהיה לגביו קונצנזוס גמור ומאז הסתבכה כהוגן. אני אפילו לא מתכוון לקיים את הדיון הפופולרי במקומותינו לגבי עד כמה הייתה שותפה האוכלוסייה העזתית למעשי הזוועה שבוצעו בשמה. כל שאבקש הוא רק להתייחס לעובדה הפשוטה: על מסכי הטלוויזיה ברחבי העולם נראים ילדים בעזה שגוועים ברעב.
תגידו שיש כאן מוסר כפול, ואולי תצדקו. תגידו שמי שהמיט עליהם את האסון הנורא הזה אינו צה"ל, אלא מי שטבח בנו ב־7 באוקטובר – ואני אפילו לא אתווכח, אלא רק אציין שהמותג “ישראל" מעולם לא זכה להערכה נמוכה יותר.
זיכרונות מאחוזת סטארט־אפ
לא צריך להיות קשיש כדי לזכור גם ימים אחרים: הן רק לפני כמה שנים היינו ה"סטארט־אפ ניישן": בכל יריד בעולם עמדו בתור כדי לעשות אתנו עסקים. בכל מקום התפעלו מהיכולות הישראליות, שלא רק איזנו את ההתנהגות הלא הולמת שהפגינו כמה ישראלים ברחבי העולם, אלא אף האפילו עליה.
אני זוכר ימים שבהם נשמעה עברית קולחת בלא מעט מסעדות, בתי קפה וברים מסביב לעולם. עתה כולם מדברים בעיקר עם העיניים.
איך משפיעה ירידה בקרנו של מותג על הדוחות הכספיים שלו קל יחסית להבין. אבל מה קורה כשהמותג הוא מדינה? כשבמקומות מסוימים מסרבים להלין ישראלים, לשרת אותם במסעדות ולהסיע אותם במוניות? חשוב להבדיל – כבר לא מדובר בחשש מפיגוע חלילה, שתמיד אורב לישראלים באשר הם. מדובר בחרם עממי, בהרחקה מקהלם של מי שמחשיבים עצמם לבני תרבות.
אז כן, אפשר להגיד “אנטישמים", למשוך בכתפיים ולהזמין חופשה בגליל, שהוא כידוע “טוסקנה הישראלית" (אם כי בעיקר בינואר), ואפשר להודות שיש לנו כאן בעיה, שאת פגיעתה הכלכלית קשה מאוד להעריך כרגע, אבל אפשר שהיא תהיה בכייה לדורות.
ננסה לשים דברים בפרופורציה: לגורמי התיירות השונים יש זיכרון קצר וצורך תמידי בכסף: מהר מאוד, עם סיומה המיוחל של המלחמה, ישובו ברחבי העולם לכבד – אם לא את הדרכון הישראלי, אזי לפחות את כרטיסי האשראי שלנו.
אז איפה כן תימשך הפגיעה? ברמה האקדמית, למשל. אני לא מתכוון לכנסים בנושאי תיאטרון ומחול, נניח (מבלי לגרוע מחשיבותם של אלה, חלילה), אלא למחקרים מדעיים משותפים, לניסויים רפואיים שמתבצעים במקביל בבתי חולים ברחבי העולם, במיזמים של סחר ופיתוח תשתיות – ועוד כגון אלה.
כבר עתה נפסקו רבים מהם, וכבר היום מוצאים את עצמם חוקרים ישראלים – עד לא מזמן הנחשקים ביותר לעבודה משותפת – במעמד של מוקצים מחמת מיאוס. שוב ושוב ושוב אדגיש: תגידו שיש כאן אפליה מקוממת? סבבה – בתנאי שתבינו שזו מגיעה עם תג מחיר כלכלי. בטח במדינה שאחת החוזקות שלה מול שכנותיה העוינות הייתה היכולת לעבוד בעבודה משותפת עם גורמים מובילים במערב.
כמה זה יעלה לנו? מוקדם לדעת: החשבון עוד טרם הוגש לנו. עצירה של מסחר קל יותר לכמת מאשר את השלכותיו העתידיות של הפסקת מחקר משותף, אבל שלא יהיה לאיש ספק: מדובר בתג מחיר גבוה. אולי אפילו כזה שלא נצליח לשלם.
השר המקשקש
כלומר, גם בנסיבות העניין, גם אם יצאנו למלחמת מגן שאין צודקת ממנה, גם אם לא הייתה לנו ברירה, ואפילו אם נניח שחלק מהקורבנות האזרחיים הם רק תוצאה של נזק משני במלחמה לחיסולו הסופי של ארגון טרור צמא דם, אפשר היה עדיין להקטין את הנזק.
כשפוליטיקאי ישראלי – ועוד שר, כלומר חבר ממשלה – מקשקש לתקשורת ש"אנחנו מוחקים את עזה", ולמען הסר ספק שמא התכוון רק לבתים מוסיף “עזה תהיה יהודית", זה הופך לא רק לכותרת בחו"ל, הרבה יותר מבכיר איראני שקורא להשמדת ישראל (בניגוד לאיראנים, מאיתנו יש לעולם ציפיות – וזה דווקא, עדיין, לזכותנו), זה הופך מיד להפניית גב מצד מי ששמרו עדיין על יחסי עבודה תקינים עם גורמים ישראליים.
שימו עצמכם בנעליהם: אתם הייתם מוכנים לעשות עסקים עם מדינה שבה חברי ממשלה מספרים שהם “מוחקים" את הקהילה היהודית? מובן שלא. ומה אכפת לאותו שר משוקץ? הן 50 אלף השקלים שהוא לוקח מכיסינו המתרוקנים ימשיכו להיות מופקדים בחשבון הבנק שלו.
זאת בעוד ראש הממשלה, שאמור להיות המבוגר האחראי בנסיבות העניין, מסתפק רק בהבהרה (שהרי הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד אף אצבע בהצבעות). במפלגתו הגזענית פנימה, אמירה אומללה שכזאת רק תשרת אותו, אז מה אכפת לו שאלפי ישראלים עוד יאבדו את פרנסתם כי לו היה צורך דחוף לקשקש בתקשורת מין קשקוש, שאליו אפשר להתייחס רק בשני אופנים: אם מדובר בשקר (כפי שלשכת ראש הממשלה מיהרה להבהיר), הרי שהוא שקרן. אם זו אמת (וישראל “מוחקת" את עזה במטרה לייהד אותה), הרי שתמו טענותינו לגויים: אנחנו אכן פושעי מלחמה.
אופס, הגעתי למכסת המילים המוקצית לטור הזה, ובכל מקרה מוטב שאסיים: לא רק שכל מילה שאכתוב מעתה תעלה לי במחיקה של אחרת, אלא גם שמישהו מסביבי עוד עלול לשים לב לכך שאני מקליד בעברית. אכן ימים לא פשוטים לישראלים בנכר, והלוואי שהייתה זו רק תחושה, כלומר לא משהו שיוגש לנו גם חשבון בגינו.
