לאחרונה נחשפתי לספר “אם אתם קוראים את המילים האלה – המכתבים האחרונים של נופלי 'חרבות ברזל'”, שנערך על ידי שלמה קווס ורחלי פלנט-רוזן וכולל 49 מכתבים-צוואות של נופלי המלחמה. קו אחיד מחבר בין הצוואות בספר: ההודיה על החיים, והבקשה מאלו שנשארו בחיים לחיות את החיים באהבה ובהודיה ולשמור על האחדות בעם.
כשאנחנו פוגשים את הדברים האחרונים של הנופלים ואת המילים של בני משפחותיהם, לא פעם אנחנו מבטיחים לעצמנו שנקיים את צוואת הנופלים. אבל כמה דקות לאחר מכן עוד אמירה איומה מתנפצת על ראשינו. המציאות הנוכחית טופחת על פנינו מדי יום.
הרפש מפי נבחרי ציבור, זה כלפי זה, כלפי הממשלה, כלפי משפחות החטופים וכלפי מגזרים שונים, הוא בלתי נסבל, מעורר שאט נפש וגורם לפילוג בעם. נראה שהדברים נאמרים בכוונה לפגוע, לפלג, להסית, להשניא. זה כבר לא משנה אם אחרי המילים האיומות מבקש הדובר סליחה ומחילה ומסביר שדבריו “הוצאו מהקשרם”, ובכלל, שנעשתה בהם מניפולציה.
עד אז המדינה כבר נרעשת, ולפעמים האמירות משרתות את מי שמחפשים להאשים את ישראל בגזענות. אז אולי במקום לגבב שטויות, תעצרו לחשוב על משמעותן? אל דאגה, איש לא יאשים אתכם בהתחשבות יתר או בנימוס.
49 הצוואות הכתובות של החיילים שנפלו מתכנסות למסר אחיד, שמי שנשאר כאן חייב להפנים אותו ולהתחיל לשנות את דרכיו. והכוונה לכל אחד ואחת מאיתנו, אזרחים ונבחרי ציבור. השינוי חייב להתחיל לקרום עור וגידים בשיח היום יומי, להמשיך במערכת החינוך ובצבא, ולהגיע עד לכנסת ולממשלה, שם מיוצר עיקר הנזק בדברים שנאמרים.
כשאנשי ציבור מנסים לפגוע ביריביהם, הם שוכחים לעיתים שהיריב הוא כולנו, ושכל חטאו של מי שהם מנסים לפגוע בו הוא שהוא חושב אחרת מהם. זו לא סיבה לכנות אדם “בוגד” או “אויב העם” ובוודאי לא להסית לפגיעה בו או לייחל למותו.
רגע לפני שאולי ניכנס למרוץ בחירות, כדאי לכולנו לעצור לרגע ולהרהר במה שאנחנו אומרים, או עומדים לומר. האנשים הנפלאים הללו, חללי המלחמה, הקריבו את חייהם למעננו. עלינו לעשות מאמץ כדי שנהיה ראויים להם ולזכרם.
