ככל שהמלחמה מתמשכת, מתרחקת אפשרות הריפוי

החטופות והחטופים שהוחזרו משבי חמאס חוזרים על זה, כולם. לאחרונה נאמה התצפיתנית נעמה לוי, שהייתה 477 ימים בגיהינום העזתי, בכיכר החטופים, ואמרה: “עד שהחטוף האחרון יחזור, גם אני, כמו יתר חבריי החוזרים, לא באמת נוכל להרגיש שחזרנו, לא באמת נוכל להשתקם, כי אין ניצחון בלי השבת כל החטופים”.

אי אפשר לדמיין מה הם עברו שם, ומה החטופים שלא הושבו עדיין עוברים. הבדידות, הרעב, העינויים, פחד המוות. את הצלקות הם יישאו לנצח על גופם ובנפשם. והם אינם היחידים. ב־19 החודשים האחרונים נדמה שמעגלי הטראומה הולכים ומתרחבים. קרוביהם של חטופות וחטופים שהוחזרו בעסקה הראשונה מעידים כי אימי השבי עדיין ניכרים היטב בשבים. בני המשפחות של אלה שהוחזרו סובלים גם הם מהשלכות הימים שבהם נטרפו מדאגה לאהוביהם.

לפני כמה שבועות התאבד רס”ם איגור פיבנב, שוטר שהרג 13 מחבלים בבוקר 7 באוקטובר. פיבנב ז”ל התקשה לחזור לשגרה. הוא התקשה לשאת את זיכרון הזוועות שראה ולא הרפו ממנו, את המחשבה על אנשים שלא הכיר ולא הצליח להציל, את הקיום. הפצע שנפער בנפשו היה עמוק מדי, כואב מדי, רועש מדי. פצעי נפש דומים הכריעו שני לוחמי מילואים נוספים לפחות, רק בתקופה האחרונה. על פי פרסום ב"הארץ", מאז תחילת המלחמה התאבדו 35 חיילים בשירות פעיל לפחות. מותם מושתק, כמו הטראומה שהובילה אליו.

חייהם של בני משפחות הגיבורים שלא יכלו לשאת עוד את החיים השתנו לעולם. כך גם חייהם של בני משפחות הגיבורים שנהרגו בקרב או בתאונה. האובדן הנורא ישפיע על מי שיהיו האנשים הללו כהורים, כבני זוג, כעובדים. שובל היגון שמותירים אחריהם ההולכים אינו נעלם. לומדים לחיות עם הכאב, לצידו, אבל את החלל שנפער בלב דבר אינו ממלא.

אבל אלה לא רק ההרוגים ובני משפחותיהם. כל חייל שנפצע לא ישכח לעולם את נסיבות פציעתו. כל אדם שחרד לחייו ולחיי יקיריו במשך שעות בממ”ד או במיגונית ביישובי העוטף ישחזר שוב ושוב, לעיתים בניגוד לרצונו, את רגעי האימה.

ככל שהמלחמה מתמשכת, מתרחקת אפשרות הריפוי. כי כולנו, כולל פדויי השבי ומי ששרדו באומץ את יום הטבח, כולל ילדים רכים, מתעוררים מעת לעת מעוד אזעקה ורצים טרוטי עיניים לממ”ד או למקלט. כי גברים ונשים שבני זוגם יוצאים לעוד סבב מילואים, ואמהות ואבות שבניהם ובנותיהם משרתים בצבא, לומדים להתנהל איכשהו לצד בן לוויה לא רצוי – הפחד מהדפיקה הארורה בדלת. כי החיילים והחיילות עצמם מתמודדים עם מראות קשים ועם משברים ערכיים.

כי כל עוד 58 אחינו ואחיותינו נמצאים בשבי, התחושה שחיינו הפקר אינה מרפה. והפצע בנפש אינו יכול להגליד. והלב נשבר שוב ושוב.