רעיון “העיר ההומניטרית” ברצועת עזה עורר עם הפרחתו לאוויר ביקורת רבה מכל כיוון: על רקע כספי, צבאי, תכנוני ומוסרי. מבקריו החריפים ביותר של הרעיון, בארץ ובעולם, אף הִשוו אותו ל”מחנה ריכוז” למאות אלפי עזתים חסרי קורת גג, בלתי מעורבים, כביכול. אחרים לגלגו על הרעיון בכל דרך אפשרית. ראינו קריקטורה שמסבירה כי מטרו כבר יש מן המוכן לעיר הזאת.
גם אם בממשלה ובמערכת הביטחון רואים ברעיון פתרון נאות להוצאת התושבים מאזורי הלחימה ולריכוזם במתחם אזרחי, פרשת “העיר” מדגישה ביתר שאת את הכישלון המוחלט של ישראל בהסברה. אם חשבתם בחיוב על מפעל אדירים שכזה, למה לא הכנתם מראש מסמך הסברה, שירכך מלכתחילה את הביקורת הצפויה?
באין הסברה יעילה, “העיר ההומניטרית” סיפקה עוד עילה לשונאינו, לאנטישמים, להשתלח בישראל, לבקר אותה בחריפות, תוך השכחת השבעה באוקטובר הארור, שהתחיל את כל הכאוס הנמשך ברצועה בפרט ובאזורנו בכלל.
בעוכריה של ההסברה, או היעדר ההסברה, נמצאים גם קולות העולים מתוך הבית פנימה, בעיקר בתקשורת שבביקורתה הבלתי מרוסנת מספקת אף היא חומרי תבערה למדורת השנאה האנטי־ישראלית. גם בישראל יש המדברים על פשעי הלחימה של צה”ל, על פוגרומים בגדה המערבית, על אפרטהייד, על ירידה מהפסים, על ממשלה מופקרת, ועוד ביטויים נלוזים, ולא רק ב”הארץ”.
אני מחזיק בידי ספרון קטן, בן 100 עמודים, שהוציא לאור מרכז הרצל לחקר הציונות שבאוניברסיטת חיפה. מחבריו הם פרופ’ אלי אברהם, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטה, וד”ר מיכל חטואל־רדושיצקי, המתמחה בגיאו־פוליטיקה, ארגונים בינלאומיים וביטחון לאומי. “טענות נגד ישראל והתשובות המוצעות”, זו כותרת הספר, שמחבריו מציגים 20 דוגמאות של טענות ושל תשובות שיש לדעתם לתת לטענות.
הנה, למשל, טיעון מספר 8: “ישראל חנקה את כלכלת עזה ויצרה שם משבר הומניטרי, רעב ומצוקה שהגיעו לשיאם במלחמת ‘חרבות ברזל’”. התשובה לטיעון הזה פשוטה, לכאורה, ונעוצה קודם כל בהתנתקות שביצעה ישראל מהרצועה לפני 20 שנה. ישראל השאירה את עזה לעזתים, בתקווה הזויה שייטלו מעתה את גורלם בידם ויתמקדו בפיתוח וברווחה, אלא שהם הפקירו את גורלם בידי חמאס.
ארגון הטרור שהשתלט מיידית על הרצועה אחראי למצב הכלכלי וההומניטרי הקשה בה. “לאורך השנים שהובילו לטבח 7 באוקטובר, חמאס תיעל כספים ואמצעים רבים שיועדו לרווחת תושבי עזה לטובת בניית רשת מנהרות וחימוש”. ועוד: “למרות השימוש הציני שעושה חמאס בציוד ובכספים שמיועדים לסיוע הומניטרי לתושבי עזה, ישראל פועלת לפי הדין ההומניטרי הבינלאומי ומאפשרת הכנסת סיוע”.
דוגמה נוספת היא טיעון מספר 16: “ישראל מפעילה כוח בלתי פרופורציונלי בעימותים שבהם היא מעורבת”. בין היתר מסבירים הכותבים בהצעת תשובתם, כי “השוואה בין מספרי ההרוגים בכל צד היא דבר מטעה. במלחמת העולם השנייה מספר ההרוגים הגרמנים היה גדול לאין שיעור מזה של הבריטים. האם המשמעות היא שהגרמנים היו הצד הצודק במלחמה?”.
כל התשובות לטענות נכונות, מנומקות היטב, אבל מנוסחות לרוב בשפה מתנצלת, מתגוננת, בסגנון מתון מדי, לטעמי, שלא תמיד מעביר את האישומים ואת הביקורת לצד התוקפן, ולא מסביר די את מהות חמאס, שאיפותיו הרצחניות, מעשיו הברבריים, התעמרותו באוכלוסייה הנתונה למרותו, אדישותו להרג ההמוני ולהרס העצום שהמיט על תושבי עזה.
פשעי המלחמה הם אך ורק של חמאס, ובאשמתו. הם התאפשרו, לדאבון הלב, עקב הצעד הנמהר שביצעה ממשלת שרון באוגוסט 2005, ההתנתקות החד־צדדית. זו הותירה את הרצועה לשלטון ארגון הטרור הרצחני ואפשרה לו להיערך להגשמת חלומו הגדול – טבח ביהודים. את המחיר הכבד משלמים העזתים.
עם זאת, טוב שיצא לאור הספרון הזה, המכפר במשהו על כישלון ההסברה הממשלתית. חבל שכמעט אינו מוכר, אינו נפוץ, וכתוצאה מכך מאבד מערכו. בשלב ראשון יש להדפיסו באלפי עותקים ולחלקו בחינם לכל ישראלי שאינו יודע להשיב ואף נוטה להאמין לתעמולה האנטי־ישראלית.
בשלב השני, יש לעדכן את הספרון, להרחיבו, לנסח את התשובות באופן פחות מתנצל, יותר אגרסיבי. רק הסברה יעילה תצליח במשהו לגלגל את האשמה לכאוס המתרחש בעזה אך ורק על ארגון הטרור האסלאמיסטי שאיתו אין מקום לפשרה. הצגת האמת היא חלק מהמערכה הצבאית הצודקת. היא ההסברה הטובה ביותר.
