ההחלטה של הקבינט המדיני-הביטחוני לאשר את התוכנית לכיבוש עיר עזה ולפינוי אוכלוסייתה אינה תולדה של גחמה פוליטית, ואפילו לא של לחץ פנימי. המציאות היא מורכבת בהרבה מזו שהספקנו פבנות כאן בחודשים האחרונים, כאשר כל החלטה של נתניהו הוסברה באופן אוטומטי ב"אילוצים פוליטיים" וב"בן גביר וסמוטריץ'". ההחלטה שהתקבלה לפנות בוקר, אחרי כמעט 10 שעות של דיון – נולדה מרגע לא מאוד שגרתי בפוליטיקה – מצב של אין‑ברירה.
נתניהו העדיף עסקה. במשך שבועות התנהל משא ומתן בדוחה על עסקת חטופים שתאפשר סיום מסודר ללחימה. אולי זמני, אולי קבוע. אך אז, לפני שבועיים, חמאס טרק את הדלת. לא טיוטה, לא פשרה. סירוב מוחלט. המדינה נותרה ללא עסקה, משפחות החטופים נותרו ללא יקיריהן נתניהו – נותר ללא ברירה אמיתית, או – יותר נכון – במצב של הברירה בין האופציות שאותן הוא לא באמת רצה.
כשהעסקה ירדה מהפרק, השולחן המדיני נשאר ריק. מצד אחד – המשך שחיקה בגזרות הלחימה, חטופים שנותרו בידי חמאס, ואוכלוסייה ישראלית מתוסכלת ונואשת הפכה לזירת לחץ ביטחוני. מצד שני – מהלך צבאי רחב היקף, עתיר סיכונים, שעל הנייר יבטיח שינוי מהותי בשטח, אם כי עלול לעלות גבוה מדי – גם בזירה מדינית.
הצונאמי המדיני שהחל מ"קמפיין ההרעבה", לא הספיק לשקוע והיום הוא גדל באופן אקספוננציאלי. ברור לכול שכניסה לעיר גדולה כמו עזה וגירוש האוכלוסיה שלה יעצימו בכמה סדרי גודל את התגובות.
ככל שצה"ל יתקדם במסלול יישומה של התוכנית – הגל יגבר בהתאם: גינויים, יוזמות כמו הכרה במדינה פלסטינית, צעדים לצמצום שת"פ עם ישראל (פורמלי ולא פורמלי: מסחרי, מדעי, תרבותי – סילוק מאירועי ספורט), הפגנות אלימות, ועוד. צבא בתוך עיר גדולה נראה רע מאד, והמוני אזרחים בורחים מהעיר נראים עוד יותר רע.
התגובות צפויות בהתאם: גינויים, יוזמות כמו הכרה במדינה פלסטינית, צעדים לצמצום שת"פ עם ישראל (פורמלי ולא פורמלי: מסחרי, מדעי, תרבותי – סילוק מאירועי ספורט), הפגנות אלימות, ועוד. בקצה, בתסריט הרע אך מציאותי – יתכן שהפעם גם הנשיא טראמפ ידפוק על השולחן ויקפיא משלוחים של ציוד ותחמושת.
קנצלר גרמניה, שעד לאחרונה נחשב לאורח צדק בהתנהלות הדיפלומטית עם ישראל, היום שבר שתיקה: “פינוי המוני של אוכלוסייה אזרחית היא הפרה של הדין הבינלאומי. על ישראל לשקול מחדש”.
ראש ממשלת בריטניה , קיר סטארמר, הוסיף: “מובן שמטרת ביטחונה של ישראל לגיטימית, אך כיבוש ופינוי יסבו סבל עצום ויפגעו קשות בלגיטימציה הבינלאומית שלה”. תגובות דומות נשמעו גם בפריז ובבריסל – אך ברמה עקיפה יותר, שמפיקה לעצמה "מרווח נשימה" מדיני.
בתוך ישראל, משפחות החטופים יוצאות בזעקה: "זה מבצע שעלול להרוג את יקירנו". הרמטכ"ל הזהיר מפני מבצע ממושך, מדמם ומורכב. מנגד, הימין הניצי ותומכיו שבציבור מביעים קונצנזוס נדיר: "אם אין עסקה – הכוח נשאר בשטח".
לנצח בקרב – להפסיד במלחמה
כיבוש עיר עזה מגיע כאשר ישראל עדיין מלקקת את הפצעים הדיפלומטיים מקמפיין ההרעבה – והמערכת הבינלאומית, שכבר הייתה על סף שבירה, נגררת כעת למערבולת נוספת. בוושינגטון, חוששים שהמהלך ייתפס כחציית קו אדום, ויזין גל רעילות ברשתות החברתיות שעלול לפגוע בנשיא דווקא בעיצומה של מערכת בחירות.
התוצאה הצפויה: ישראל עלולה לעזוב את השדה עם הישג צבאי – ותמונת הצלחה בין לאומית דהויה. ומה שלא יתפוגג מהר הוא הבוץ המדיני; בניגוד לאבק הקרב, הוא לא נשטף בגל.
אם בעבר, בגלים מדיניים הקודמים, יכולנו להעלות טענות בתגובה דיפלומטית-מדינית לא מהירה ולא אפקטיבית, נראה שהפעם לא יהיה אפילו את מי להאשים. הפעם אין לישראל יותר מדי כלים להילחם בצונאמי.
הממשלה לא טורחת להציג לעולם נימוקים משכנעים – מדוע חייבים לכבוש את עזה, והעדר כל תכנית מלבד עצם הכיבוש רק ידחוף את המדינות הערביות והאירופיות לגבש רעיונות דחופים משלהם. כל תמונה של סבל פלסטיני היא יותר מתמיד נזק ממשי לישראל ונקודות זכות לחמאס.
נתניהו מבין היטב שזה הימור איום. אם יצליח, הוא ייזכר כמנהיג שהכתיב סדר חדש בעזה. אם ייכשל – הוא יוכר כמנהיג שסיכן חיים, בנה קיר פוליטי והותיר את ישראל מבודדת. מה הוא לא יודע? אם מבצע כזה יגרום לחמאס להתכווץ ולספק סיכוי לשיח חוזר – או אם זה יהפוך את עזה לגלעין בלתי נשלט ולחטופים אבודים.
בסוף, ההחלטה הזו תיבחן לא רק בשדה הקרב, אלא גם בשדות הדיפלומטיים של אירופה וארצות הברית. ישראל יכולה גם לנצח צבאית אך להפסיד מדינית. נתניהו בחר ב"אין־ברירה", אבל מי שיחליט אם מדובר במנהיגות או ביאוש – היא ההיסטוריה.
