איך מגיעים לגיל 100? תשאלו את מיכאל מיקי גולדמן גלעד, שביום שישי החליף קידומת. ואיך דוחסים 100 שנות חיים בערב מרתק של ארבע שעות? תשאלו את היוזמת, רעייתו של גולדמן, אווה, ואת המנחה, אריה גולן. ביום חמישי בערב זה קרה. מאות ידידים, בני משפחה, אנשים שהיו שותפים בפרקי חייו של בעל השמחה התכנסו במוזיאון “אנו” בתל אביב לאירוע שכותרתו “פעם במאה”.
אחד־אחת הם ניגשו לגולדמן, התחבקו עימו, התנשקו, לחצו ידו, ובעיניים בורקות הוא זיהה את כולם. “מה נשמע במוסד ביאליק?”, הוא שאל אותי, שהרי גם לאחר פרישתו מדירקטוריון המוסד המשיך להתעניין בו. “אינני מרגיש כאדם בן 100”, השיב לשאלתו הראשונה של המנחה. “אינני יודע איך מגיעים לגיל כזה”. ומה באשר להמשך? “כמה שאקבל מהשמיים, אמשיך לשמור על עצמי, על אחרים ועל עם ישראל. רציתי לחיות לא כל כך בשביל עצמי, אלא בשביל בני ישראל, ורק ששונאינו לא יצליחו להוריד אותנו מארצנו”.
80 המלקות
הריאיון התנהל בכבדות, אך הזיכרון של האיש היה חד וברור. הקהל רותק למשמע סיפורו של ניצול השואה, שעלה לישראל, נעשה קצין משטרה ואף שימש עוזרו של התובע הראשי במשפט אייכמן, גדעון האוזנר. “אינני זוכר שהנחיתי אי פעם ערב כזה, כה מורכב וכה ארוך”, אמר לי אריה גולן. גולדמן עצמו כמו התנצל: “אני מצטער שאינני יכול להתבטא בצורה כזו שאנשים יבינו אותי”. פניו הסגירו את ההתרגשות שלו.
במוקד הערב עמד סיפור 80 המלקות שקיבל גולדמן בצעירותו מקצין נאצי בעיר פשמישל בפולין. אפילו את שמו של הקצין זכר גולדמן, שלא ידע להסביר איך יצא מהזוועה הזאת. “הוא היה אדם חזק, עם כוח רצון חזק”, העידה בתו של משה רוזנפלד ז”ל, שהיה עד למחזה הנורא. מכה נוספת קיבל בבואו ארצה, לאחר מסע תלאות של הינצלות מופלאה מהתופת של השואה. עמוס האוזנר, בנו של גדעון האוזנר ז”ל, לא ניסה לטייח: “היה זלזול של הצברים השחצנים, ילידי הארץ, בעולים החדשים, פליטי השואה. ‘סבונים’ הם כינו אותם”. גולדמן עצמו אמר: “סיפרתי לחבר על 80 המלקות, והוא חשב שאני לא יודע עברית, לחש לאשתו: ‘מספר סיפורים שאי אפשר להאמין להם’. זה שלא האמינו לנו – זו המכה ה־81. הדיבור הזה הכה אותי יותר מ־80 המכות”.
סביב הנושא הזה נרקמה לימים ידידות אמיצה בין מיקי גולדמן ובין הסופר והמשורר המנוח, חיים גורי. בתו של גורי, נועה, סיפרה שאביה ישב יום־יום בישיבות משפט אייכמן בבית העם הירושלמי, ושמע מגולדמן, קצין המשטרה, עוזרו של גדעון האוזנר, על האנשים שלא האמינו לסיפורו. “לאבי היה חשוב מאוד הציווי לזכור”, אמרה בתו של גורי. “הוא עבד כתסריטאי 15 שנה על טרילוגיית הסרטים ‘המכה ה־81'”. הרב ישראל לאו העיד אף הוא כי כשעלה ארצה כילד, לא דיבר על השואה. “כי לא רציתי שיסתכלו עליי כעל פנטזיונר”, הוא הסביר. “כך זה היה עד למשפט אייכמן”.
גולדמן, ב־100 שנות חייו עד כה, הוא ההמחשה האישית הברורה ביותר של הביטוי “משואה לתקומה”. הדבר מתבטא בספרו האוטוביוגרפי, שיצא לא מכבר לאור, “שמונים מלקות ועוד אחת”. הספר מציג את סיפור חייו דרך גלגוליו של צעיר יהודי, שהיה בגטו ובמחנות, נמלט מצעדת המוות, אירע לו נס אחר נס, ובעצמו אינו מבין איך ניצל – עד שהתגייס לצבא האדום ובהמשך שמע את הקריאה “המלחמה נגמרה”. לארץ הוא עלה בינואר 1949, לא לפני שנכלא לחודשים רבים במחנה ההסגר הבריטי בקפריסין. בספרו הקודם, “מי באש ומי במים”, מספר גולדמן הבית”רי בין השאר על ההתכתשויות במחנה בין אנשי ההגנה לאנשי בית”ר.
בספרו האוטוביוגרפי, שאותו החל לכתוב בגיל 97, גולדמן קובע נחרצות: “יש הבדל גדול בין הטבח הנורא שקרה לנו ב־7 באוקטובר ובין מה שקרה לעם שלנו בחמש שנות המלחמה ההיא (מלחמת העולם השנייה). לא רק מספרית, גם מהותית. היום יש לנו מדינה משלנו וצבא משלנו. אנחנו חיים כאן כבני אדם ואיש לא יכול להתייחס אלינו כאל תתי־אדם, כאל מספרים. יש ימים שמה שקורה כאן אכן מזכיר לי את אותם ימים שחורים משחור, אבל זו לא השואה”.
מורה דרך
משפט אייכמן, שהתקיים בשנת 1961, קיבל מקום מרכזי בתוכנית “פעם במאה”. גולדמן היה כבר אז קצין משטרה, שסופח ללשכה 06 שהכינה את משפט הצורר הנאצי, והיה עוזרו של התובע הראשי, עורך הדין האוזנר. “בין מיקי וגדעון הייתה הערצה הדדית עצומה”, סיפר עמוס האוזנר. וגולדמן הוסיף: “עבדנו יומם וליל על משפט אייכמן. ראיתי בהאוזנר את אבא שלי”. בתו של התובע הראשי, תמי האוזנר־רווה, סיפרה כי מציאת ניצולים שיסכימו לבוא ולהעיד במשפט הייתה משימה קשה מאוד. אחד העדים שהגיעו, לאחר שנענה לבקשתו של גולדמן, היה אברהם אביאל, כיום בן 96.
כשנתבקש לעלות לבמה, לתפוס את מקומו ולספר את סיפורו, אביאל סירב לשבת. “בנושא הזה אין לשבת”, הוא אמר. “מיקי הכיר את העדות שלי ביד ושם וקרא לי: ‘האם תהיה מוכן להעיד במשפט אייכמן?’. לא הכרתי את אייכמן, אבל סיפרתי בדיוק מה עשה. הכנתי עדות כתובה, בת עשרה עמודים, נשכתי שפתיים והעדתי”. תוך שהוא מספר את סיפורו ובוכה, הופיעה על המסך דמותו מלפני 64 שנה, ניצב על דוכן העדים מול תא הזכוכית שבתוכו ישב אייכמן. אביאל הוסיף בקולו הצרוד אך הברור: “כאן לא האמינו למה שקרה בשואה. הרבה ניצולים לא רצו לספר. אמרו עלינו כי מי שנשאר בחיים, הוא לבטח פושע כי אנשים רגילים לא היו יכולים להישאר בחיים”.
עוד רבים קמו לספר על גולדמן ופועלו, בין השאר, בוועדה לקביעת חסידי אומות העולם ביד ושם, שבה גולדמן היה פעיל במיוחד. הוא היה אחראי להכרה במאות אנשים ממדינות שונות, גם מגרמניה, כחסידי אומות העולם. התרגשות מיוחדת עוררה קצינת המשטרה הדס שפירא־מדמוני שהכתירה בדבריה את גולדמן כ”שוטר מספר אחת”. מיקי גולדמן ליווה בעבר חמש משלחות של שוטרים לפולין, דיבר אליהם במדי קצין, כעד ממקור ראשון, סיפר מניסיונו המר במחנות ההשמדה. “הייתה לנו זכות גדולה לשמוע אותך”, אמרה שפירא־מדמוני, קמה ממקומה והצדיעה לו.
מפיק הערב, קובי סיט, שהפיק בעבר את הסדרה התיעודית “אייכמן, ההקלטות האבודות”, סיכם: “לכל דור יש זקני דור ומורי דרך. מיקי גולדמן הוא מורה דרך. עלינו להיזהר מן המכה ה־82, מכת השכחה, שממנה קשה לקום. שכחה איננה דבר יהודי. מיקי הוא סמל־על של הנושא בארץ ובעולם. נעשה הכל להנחיל את זכר השואה”.
לסיום האירוע עלו לבמה הילדים, הנכדים והנינים של גולדמן. בנו הבכור פנה אליו: “למה שרדת, אתה שואל בספרך. תראה את כל המשפחה שלך, את הקהל הרב. לא הקמת רק משפחה, הקמת עם”. בתום ארבע שעות מרתקות של סיפורים ועדויות שוב ניגשו הנוכחים בזה אחר זה אל גיבור הערב, התרפקו עליו, הרעיפו אהבה, כמו מיאנו להיפרד. את האווירה הרצינית ריככה הזמרת דורית ראובני בשירים מגוונים, גם ביידיש ובספרדית. “עד 140־150”, איחל אריה גולן לבן שיחו. “אסתפק ב־121”, השיב גולדמן.
