כל מי שעוקב אחר התנהלותם של רבים בפקידות הבכירה בישראל בתחומי המשפט והביטחון מבין שמשהו גדול מתחולל בחודשים האחרונים. העובדה שכל פקיד זוכה לתואר “שומר סף” מעידה על הכוונות והמטרות האמיתיות של אותם פקידים. מבחינתם, מזמן לא מדובר במקצועיות או בענייניות, אלא בתחושה עמוקה שעתיד המולדת מונח על כתפיהם. וכך מתייצבים רבים בפקידות הבכירה כאופוזיציה לוחמנית מול נבחרי הציבור, ובעקיפין כאופוזיציה לריבון. הכוונה היא למה שזכה לכינוי "דיפ סטייט".
מדובר בתהליך מתמשך שהחל בשינוי האקלים הציבורי וביחס השלילי והמזלזל כלפי מקבלי ההחלטות, לעומת תחושה טהרנית שאנשי הדיפ סטייט הם אנשי מקצוע נאמנים ואמינים. בעזרתה האדיבה של תקשורת מוטה, היה הרבה יותר קל למערכת המשפט להיכנס לפעולה, כשבית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ החל קם על יוצרו. שופטי בית המשפט העליון החלו לחוש שהם אדוני הארץ, תחושה שהביאה אותם לפסיקות הזויות של ביטול חוקי יסוד ולהמצאת פרשנויות מופרכות לחוקים.
בניגוד לטענות של אותם שופטים, כאילו היועמ"שית ואחרים מייצגים את “האינטרס הציבורי”, האינטרס הציבורי נתון לפרשנות על בסיס השקפת עולם. לכן, הסמכות לקביעת האינטרס הציבורי נתונה בידי הריבון, היינו העם, ובדמוקרטיה הישראלית, בידי נציגיו בכנסת ולמעשה בידי הממשלה והעומד בראשה. זאת מהות הדמוקרטיה.
העובדה שבמדינת ישראל 2025 השתנו סדרי בראשית נעוצה בין היתר בהבנה שבוויכוח האידיאולוגי והערכי שמתנהל במדינה מיום הקמתה, אנו קרובים להכרעה ברורה לכיוון הלאומי-מסורתי-שמרני. רוב הציבור היהודי בישראל מחזיק בעמדות לאומיות-מסורתיות-שמרניות. וכיוון שמדובר בתהליך שרק ילך ויתרחב, הבינו מנהיגי הציבור הפרוגרסיבי שהדרך היחידה שלהם לקדם את האג’נדה שבה הם מאמינים לא יכולה לעבור דרך הבחירות, והם הפנו את מוקד עשייתם לכיוון הדיפ סטייט. לצערי הרב, גורמים בכירים במערכת לא רק הסכימו עם המאמץ של הציבור “הנאור”, אלא בעיקר שיתפו ומשתפים איתו פעולה.
התנהלות ברוטלית ומסוכנת זו היא פרפורי הגסיסה של אליטה דועכת שהחליטה לפגוע ביריביה. כשיועצת משפטית לממשלה מכשירה הפרות חוק באופן סיטונאי בטענה מוזרה ש”אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי”, המחנה האידיאולוגי שלה מבין את המסר ומתעודד, וכששופטי בג”ץ אינם מעמידים את היועמ”שית במקומה, אלא להיפך, הם מעודדים אותה להקצין את מלחמתה בנבחרי הציבור ובריבון, בעם.
למחנה הפרוגרסיבי אין קווים אדומים, ולכן אנשיו ימשיכו בטרלול שלהם גם במחיר פגיעה בביטחון הלאומי. אבל למרות השחצנות וההתנשאות שהמחנה הפרוגרסיבי מפגין כלפי חוץ, הם מבינים שהם חיים על זמן שאול. בתחילה, התגבשה אצלי תחושת רחמים כלפי האליטה הפרוגרסיבית שמאבדת את מקומה וכוחה. בעקבות השנתיים וחצי האחרונות נעלמו הרחמים ובמקומם הגיעה תחושת בוז עמוקה. ייקח כמה שייקח, בסוף האמת תנצח.
הכותב היה ראש מטה שר החוץ לדיפלומטיה והסברה והקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארצות הברית
