ההחלטה התקדימית שניתנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה באילת, שלפיה אימו של הלוחם מאור איזנקוט ז”ל תוכל להשתמש בזרעו של בנה, שניטל לאחר מותו, כדי להביא לעולם נכד באמצעות פונדקאית, העלתה שוב לשיח הציבורי את הסוגיה המורכבת שבמרכזה רצונן של משפחות שכולות למצוא מזור לכאבן באמצעות המשכיות גנטית לבניהן שנהרגו.
החלטת בית המשפט התבססה על עדויות מפורשות שלפיהן מאור ז”ל הביע במפורש רצון שישתמשו בזרעו לצורך הולדת ילדים לאחר מותו. כעת, עולה השאלה כיצד ההחלטה התקדימית תשפיע על מקרים דומים.
הנושא הסבוך והכאוב הזה מלווה את החברה הישראלית ואת היהדות זה שנים רבות, אולם נראה כי מאז השבת השחורה ופרוץ מלחמת “חרבות ברזל” נוצרה מציאות חדשה, שבה חללים צעירים כה רבים, והיא מחייבת חשיבה והתייחסות מחודשות.
המחוקק הישראלי לא נתן עד כה מענה לסוגיה, והתנהלות הגורמים השונים במקרים שעלו נעשתה על סמך הנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2003, שמאשרות שימוש בזרע הנפטר על פי “רצון משוער”. הסוגיה טומנת בחובה שאלות ושיקולים מוסריים, אתיים, משפטיים, הלכתיים, רפואיים, משפחתיים וחברתיים.
מצד אחד עומדות המשפחות השכולות, הנמצאות ברגע השבר הגדול ביותר בחייהן, ומבקשות ליצור המשכיות גנטית לבנם שנפל בשיא חייו למען העם והארץ. עבור משפחות רבות זהו חלק מתהליך הריפוי והשיקום. מצד שני, עומדת שאלת טובתו של הילד. לא ניתן להתעלם מהחשש כי אותם ילדים שייוולדו יהיו “נרות זיכרון” חיים, בצד העובדה שההיענות לבקשת המשפחות תוציא לפועל יתמות של הילד מיומו הראשון.
דווקא בגלל מורכבות הסוגיה, אל לנו להמשיך ולהימנע מלדון בה, ויש לקבוע קווים מנחים ברורים בהתייחס אליה. כך היה, לדוגמה, לאחר מלחמת יום כיפור, כשהרב עובדיה יוסף זצ”ל בחר שלא לעצום את עיניו לנוכח מצוקתן של עגונות המלחמה הרבות שהמלחמה הביאה. בבית דין מיוחד שהוקם בראשותו, הוא צלל במשך יותר משישה חודשים באומץ רב לעומק הסוגיה, ולמרות מורכבותה חתר למציאת פתרונות הלכתיים שיאפשרו לנשים שנותרו מאחור לבנות בית חדש ולשקם את חייהן מתוך ההריסות.
חובה דומה מוטלת עלינו גם כעת. שכן בהיעדר דיון מעמיק והסדר חקיקתי מפורש שייתן מענה לצו השעה, אנו מותירים את השטח פרוץ להחלטות ולהסדרים חלקיים, שבתהליך קבלתם לא בהכרח נשקלים כלל השיקולים וההשלכות.
הכותב הוא נשיא מוסדות “אור תורה סטון”
