התקופה שבין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות היא פרק זמן ייחודי, משמעותי וטעון במחזור השנה הישראלי. אלה ימים המהווים נקודות נדירות של אחדות לאומית. הצפירה שעוצרת את המדינה ביום השואה וביום הזיכרון מציפה ומזכירה לנו את הערכים המשותפים והגורל המשותף.
השואה הטביעה את חותמה על התודעה הלאומית והיא מצוינת כחלק מהתשתית להקמת המדינה במגילת העצמאות. אירועי מלחמת שבעה באוקטובר הוסיפו הרהורים ועוצמה למושג השואה וליום הפותח את עשרת ימי התשועה. יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה מעצים את תחושת השייכות והמחויבות לארץ האהובה והקשה שלנו. הטקסים המשותפים וההזדהות עם המשפחות השכולות יוצרים מעגלים של תמיכה, הוקרה וחיזוק. בשנה האחרונה נוספו לצערנו כל כך הרבה גיבורים שמסרו את נפשם למען קיומה וביטחונה של המדינה, ובמותם הוסיפו היקף ליום הזיכרון ולאווירת ימי התשועה.
בצמידות המעוררת בכל שנה דיון על הקושי לעבור מזיכרון לעצמאות מגיע השיא הרוחני של עשרת הימים, יום העצמאות. מתוך האבל והזיכרון פורצת שמחת התקומה. זהו יום של הלל והכרת תודה, של גאווה לאומית ושל אופטימיות לעתיד. המעבר החד מהעצב לשמחה מדגיש את עוצמת הרוח האנושית, את כוח ההתחדשות ואת האמונה בעתיד טוב יותר.
ימי התשועה הם הזדמנות לבחינת דרכים להשגת יעדים שונים: להכרת תודה לדורות הקודמים על המאמץ, המאבק והקורבנות שנדרשו להקמת המדינה; להבנת המשמעות של העצמאות ושל הדרך המאתגרת שנעשתה כדי להשיג אותה; להתחברות לזהות, להיסטוריה ולמורשת, ולהדגשת הערכים שהובילו להקמת המדינה; לטיפוח גאווה לאומית, תוך ציון ההישגים הטכנולוגיים, החברתיים, התרבותיים והביטחוניים; לחיזוק הקולקטיביות, החיבור בין חלקי החברה הישראלית, וליצירת תחושת אחדות על אף חילוקי הדעות, ברוח דבריו מעוררי ההשראה של פדוי השבי אלי שרעבי: “זה לא ימין ולא שמאל – זה ישר”.
זיכרון, אופטימיות ותקווה הם המסרים המרכזיים של עשרת ימי התשועה. כמו בשירו של שאול טשרניחובסקי, שהוצע בעבר כחלופה להמנון הלאומי, “אני מאמין”, שחקי שחקי. השיר מבטא תקווה וחלום (”שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח”) ורעיונות חברתיים כהומניזם (”כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז”), סוציאליזם (”לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד, דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל”), ואחוות עמים (”יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם”). אך בעיקר הוא מבטא את אתגרי הציונות: "יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי/ וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר/ בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ/ עַיִן־בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר/ יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ/ דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי/ לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם/ חַיֵּי־רוּחַ לוֹ אֵין דָי".
הכותבת הייתה יו"ר "אמונה", תנועת נשים דתיות ציוניות
