הייתי כותב שיוסי מזרחי הוא אחד המעולים שבאנשי החדשות של מערכת החדשות הנצפית בישראל, זאת של ערוץ 12, אלמלא הוא היה הטוב ביותר.
אני יודע שחלילה לכם לחשוד בכשר שכמוני, אבל מאחר שזו אינה הפעם הראשונה שבה אני מעלה על נס את פועלו העיתונאי של מזרחי, אבהיר כי לא רק שאיננו חברים, אלא שמעולם לא החלפנו מילה או אף מסרון, קל וחומר שלא פגשתי את האיש מימיי. ובכל זאת, אני מעריץ, מרחוק.
למה מעריץ? כי אנחנו חיים בעידן שבו גם קריירה של עיתונות שטח, אותה עבודה סיזיפית של נבירה בארכיונים, שיחות בעילום שם עם מקורות, נבירה בפחי אשפה – לא רק כמטאפורה ועבודה של חודשים רק כדי להוליד תחקיר אחד, היא לכל היותר מקפצה לתפקיד פרשן.
מי שהחל את מסעו בתקשורת ככתב פרלמנטרי, מכוון ליום שבו ישב על כס הפרשן הפוליטי, הכתב הצבאי בשטח רוצה להיות הפרשן לענייני צבא וביטחון – וכך הלאה: רובנו מחכים ליום שבו לא ננשום שוב את אבק הדרכים אלא את אוויר המזגנים. שמקורות ירדפו אחרינו ולא אנחנו אחריהם, שמדינה שלמה תחכה למוצא פינו – ובמקרה של חדשות 12, לפתוח כל הופעה בפריים-טיים במילים: "נכון מאוד יונית".
על הרקע הזה גברה הערכתי למזרחי, שלא מהסס להפשיל שרוולים בכל פעם מחדש ולרדת לשטח, להביא את הסיפור הבא – ואפילו זה נולד מתוך פחי האשפה של בני ברק, או במקרה דנן: הפחים שהוצאו מחדר הזבל כדי שאח של שר השיכון יוכל לבנות בו דירה בלתי חוקית ולהשכיר אותו תמורת 2,500 שקל לחודש.
